דף מ עמוד א * אביי חזר בו והתיר לחרוך שתי שיבולים יחד כי לדעתו המים שיוצאים משיבולת אחת לא נבלעים בשניה, ורבא התיר כי לדעתו מי פירות אינן מחמיצין. * לדעת הברייתא: אין לותתין שעורין בפסח, לדעת רבה: בעל נפש יחמיר לא ללתות אפילו חיטין, לדעת רב נחמן: אין צורך להחמיר. * ללתות חיטין בפסח לדעת רבא - לפני שחזר בו: אסור לכל אדם, לאחר שחזר בו: מותר ללתות, לאחר ששוב חזר בו: מצוה ללתות. דף מ עמוד ב * ספינה מלאה חיטין שטבעה בנהר לפני פסח: רבא התיר בתחילה למכור לנכרים, ולאחר שחזר בו התיר למכור רק לישראלים בכמות מועטת לכל אחד כדי שיסיימו זאת לפני פסח. * לדעת ת"ק: מותר לתת קמח בתבשיל ומיד אח"כ לתת עליו את החומץ, ולדעת יש אומרים: מותר גם בסדר הפוך, ולדעת עולא: אסור בכל מקרה משום הרחקה. * אסור לתת קמח לתוך חרוסת ואם נתן ישרף מיד, ואם נתן קמח לתוך חרדל - לדעת רבי מאיר: ישרף מיד, ולדעת חכמים (וכך פסק שמואל): מותר אף לאכול מיד.
דף מא עמוד א * התנאים נחלקו מה המקור לכך שאסור לאכול קרבן פסח המבושל בשאר משקין, ונחלקו אם גם צלי קדר אסור. * בשלו לקרבן פסח ואח"כ צלאו או שצלאו ואח"כ בשלו - חייב מלקות על אכילתו. * קרבן פסח שצלאו כל צורכו - לא חייב מלקות על אכילתו. * אכל כזית בשר חי מקרבן פסח - לא חייב על כך מלקות, אך גם לא מותר לכתחילה לאוכלו חי. * המבשל בחמי טבריא בשבת - פטור, ופסח שבשלו בחמי טבריא - חייב כי עבר משום צלי אש. דף מא עמוד ב * אכל קרבן פסח כשהוא נא או כשהוא מבושל - לדעת רבא: לוקה שתים, לדעת אביי: לוקה אחת. * אכל כזית נא מקרבן פסח בערב פסח מבעוד יום - פטור ממלקות, אך אם אכל כזית נא בליל פסח משחשיכה - חייב מלקות. * אכל כזית צלי בערב פסח מבעוד יום - לא פסל את עצמו מלאוכלו בליל פסח עם בני החבורה שנמנה עמהם על פסח זה במקום אחר. * לדעת רבי: גם אם בישל את קרבן הפסח בערב פסח מבעוד יום ואכלו משחשיכה חייב מלקות. * אכל כזית מקרבן פסח כשהוא צלי בערב פסח מבעוד יום - חייב מלקות.
דף מב עמוד א * כל המתפיס תמימים לבדק הבית עובר בעשה ובלא תעשה. * אשה לא תלוש בצק למצות לפסח אלא במים שלנו (במים ששהו בלילה מחוץ למעיין). * אשה לא תלוש בחמה ולא בחמי חמה ולא במים הגרופין מן המולייר, ואם עברה ולשה בהם ולא החמיץ הבצק - נחלקו האמוראים אם מותר לאכול מצות אלו. * המשנה הראשונה בפרק שלישי, המתחיל בעמוד זה, מפרטת מיני תערובות חמץ וחמץ נוקשה ואת דינם. דף מב עמוד ב * בתחלה כשהיו מביאין נסכים מיהודה לא היה יינם של יהודה מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין והיו קורין אותו חומץ סתם, ועכשיו אין יינם של אדומיים מחמיץ עד שנותנין לתוכן שעורין וקורין אותו חומץ האדומי. * בראשונה הלוקח חומץ מעם הארץ אינו צריך לעשר מפני שחזקה אינו בא אלא מן התמד (והאמוראים נחלקו בביאור דין זה), ועכשיו הלוקח חומץ מעם הארץ צריך לעשר שחזקתו אינו בא אלא מן היין. * הגמרא מבארת לאורך העמוד את המינים השונים שהוזכרו במשנה בעמוד הקודם.
דף מג עמוד א * המשנה פירטה דוגמאות, למרות שהמשנה אמרה "זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח", כדי שיהא רגיל בהן ובשמותיהן. * האמוראים נחלקו מי הוא התנא של המשנה הסובר שחמץ דגן גמור ע"י תערובות ונוקשה בעין באיסור לאו - לדעת רב יהודה: רבי מאיר, לדעת רב נחמן: רבי אליעזר. דף מג עמוד ב * נשים חייבות באכילת מצה דבר תורה (כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו באכילת מצה). * כשהפסוק עוסק ב"אוכלין" ויש בו ריבוי אז הוא מרבה "אוכלין" נוספים, אך אם אין "אוכלין" נוספים לרבות אז הוא מרבה "נאכלין". * לדעת רבי יוחנן: כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר, ולדעת זעירי: אף חוץ משאור בל תקטירו (וחמץ בפסח).
דף מד עמוד א * אביי מנסה להוכיח שגם בתרומה היתר מצטרף לאיסור (ולא כמו שאמר רבי יוחנן בעמוד הקודם שדין זה הוא רק בנזיר), ורב דימי דוחה את הוכחתו. * רב דימי סובר ש"כזית בכדי אכילת פרס" (כזית איסור המעורב בהיתר שנאכל בשיעור שהיית אכילת פרס מצטרף ונחשב שנאכל כאחת) הוא מן התורה. * אביי מקשה על דברי רב דימי משתי ברייתות, ורב דימי מתרץ. דף מד עמוד ב * חכמים לומדים מ"משרת" שטעם כעיקר (ולומדים דין זה מנזיר לכל איסורים שבתורה), ורבי יוחנן שלמד מ"משרת" שהיתר מצטרף לאיסור סובר כרבי עקיבא שכך סובר. * רבי עקיבא לומד דין טעם כעיקר מגיעולי נכרים.
דף מה עמוד א * לדעת רבי עקיבא: נזיר וחטאת הם שני כתובים הבאים כאחד ולכן אינם מלמדים על שאר איסורים שבתורה שיהיה בהם היתר מצטרף לאיסור. * לדעת חכמים: מחטאת לומדים שהיתר מצטרף לאיסור בקדשים, ומנזיר ("משרת") לומדים דין טעם כעיקר לכל התורה כולה. * במשנה נאמר: "בצק שבסידקי עריבה - אם יש כזית במקום אחד חייב לבער, ואם לאו בטל במיעוטו", ובגמרא יש שתי לישנות חלוקות בביאור דין זה, אם המשנה עוסקת במקום שאין עשוי לחזק או במקום העשוי לחזק. דף מה עמוד ב * בסוף העמוד הקודם הגמרא מביאה שתי ברייתות כמו שתי הלישנות החלוקות שנאמרו קודם לכן, ובעמוד זה הגמרא מביאה שלוש דעות של אמוראים ליישב את הסתירה שבין שתי הברייתות. * הגמרא מביאה שתי לישנות אם רב פסק הלכה כרבי שמעון בן אלעזר שכופת שאור שייחדה לישיבה אינו עובר אליה, או לא. * הפת שעיפשה ונפסלה מלאכול לאדם והכלב יכול לאוכלה - נחלקו התנאים אם מטמאה טומאת אוכלין או לא. * קערה של מעבדי עורות (ששורים במים שבתוכה עורות) שנתן לתוכה קמח לצורך העיבוד - רבא פסק כרבי נתן שאם נתן בה עורות אינו חייב לבער, אפילו אם נתן את העורות שעה אחת קודם הביעור.
דף מו עמוד א * במשנה (בדף הקודם) נאמר: "וכן לענין הטומאה אם מקפיד עליו חוצץ ואם רוצה בקיומו הרי הוא כעריבה", והגמרא (מסוף העמוד הקודם) מביאה ארבע דעות של אמוראים לבאר את כוונת המשנה. * במשנה נאמר: "בצק החרש אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור", ובגמרא מבואר שאם אין שם כיוצא בו השיעור הוא כדי הליכת מיל. * לגבל ולתפלה ולנטילת ידים ולעיבוד - השיעור שצריך לטרוח ולילך הוא כדי הליכת ארבעה מילין (ולחזור לאחוריו לנטילת ידים ולתפילה חוזר רק אם השיעור הוא הליכה של פחות ממיל). דף מו עמוד ב * הגמרא מבארת שמחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע לגבי דין הפרשת חלה מעיסה טמאה הנעשית ביום טוב של פסח היא מחלוקת בדין "הואיל". * האופה מיום טוב לחול - לדעת רב חסדא: לוקה (כי לא אומרים הואיל ואם יזדמנו לו אורחים נמצא שאפה לצורך יום טוב), ולדעת רבה: לא לוקה (כי כן אומרים "הואיל"). * רב חסדא סובר שמהתורה מותר לעשות צורכי שבת ביום טוב, אלא שחכמים גזרו שלא לבשל מיום טוב לשבת בלא עירוב תבשילין גזירה שמא יטעו לומר שמותר לאפות מיום טוב אף לחול.
דף מז עמוד א * לדעת רב חסדא: דבר שאסור מגזירת חכמים והוצרכו לעבור עליו לצורך אותו היום התירו חכמים במקדש, אך לצורך זמן רב יותר לא התירו. * בגמרא (מסוף העמוד הקודם) מובאות שתי קושיות על רב חסדא, הסובר שמותר מדין תורה לעשות מלאכה ביום טוב לצורך אכילה בשבת, ורב חסדא מתרץ את הקושיות. דף מז עמוד ב * בגמרא (מסוף העמוד הקודם) מובאות שתי קושיות על רבה, הסובר שאומרים "הואיל", והקושיות נדחות. * בברייתא מובא שהמבשל גיד הנשה בחלב ביום טוב ואוכלו לוקה חמש מלקויות. * אביי דוחה את האפשרות שהעלה רבה לומר שאיסור מוקצה הוא מהתורה.
דף מח עמוד א * ערלה בטילה במאתים. * לדעת רבה: יש חילוק מלאכות לשבת, אבל אין חילוק מלאכות ליום טוב. * לדעת רמי בר חמא: מחלוקת רב חסדא ורבה אם אומרים "הואיל" היא למעשה מחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע במשנה (בדף מו). * הגמרא מביאה דעות שונות מה הוא שיעור העיסה שאפשר לשומרה מהחימוץ. דף מח עמוד ב * לדעת רבי אליעזר: הרודה את הלחמים מהתנור ונותן אותם לסל - אם יש בכולם יחד חמשת רבעים קב, הסל מצרפם לשיעור חיוב חלה, ונחלקו האמוראים אם דין זה אמור גם בכעכין (ארוכין וקצרין ואין נושכין זה מזה). * זה הכלל: תפח תלטוש בצונן. * כל זמן שעוסקות בבצק - אינו בא לידי חימוץ. * במשנה ובברייתא מובאת מחלוקת תנאים מהו חמץ שאינו גמור שהאוכלו פטור, ומהו חמץ גמור שהאוכלו חייב כרת.
דף מט עמוד א * ארבעה עשר שחל להיות בשבת - התנאים נחלקו מתי מבערים את החמץ. * כל סעודה שאינה של מצוה - אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה. * בת כהן לישראל עם הארץ - אין זווגן עולה יפה. * הרוצה שיתעשר - ידבק בזרעו של אהרן (דבר זה נאמר לגבי תלמיד חכם ולא לגבי עם הארץ). * כל הנהנה מסעודת הרשות - לסוף גולה. * הברייתא מפרטת כמה דברים רעים שייגרמו לתלמיד חכם שמרבה סעודתו בכל מקום. * לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם. דף מט עמוד ב * הגמרא מפרטת כמה דברים בגנותו של עם הארץ ובנוגע אליו. * כל העוסק בתורה - מותר לאכול בשר בהמה ועוף, וכל שאינו עוסק בתורה - אסור לאכול בשר בהמה ועוף. * עם הארץ - אסור להתלוות עמו בדרך (מחשש שלא יחוס על חייך). * אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. * גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין עובדי כוכבים את ישראל, ונשותיהן יותר מהן, ותלמיד ששנה ופירש מן התורה שונא יותר מכולם. * רבי יוחנן ואביי נחלקו כיצד ליישב את הסתירה בין מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בעמוד הקודם לבין מחלוקתם במסכת ברכות.
דף נ עמוד א * הגמרא מביאה מספר דרשות על פסוקים מספר זכריה. * רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי פרחה רוחו וכשהתעורר סיפר: (1) "עולם הפוך ראיתי עליונים למטה ותחתונים למעלה" למעט תלמידי חכמים שחשובים שם כפי שחשובים כאן), (2) "שמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", (3) "שמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות (הרוגי לוד) אין אדם יכול לעמוד במחיצתן". * העולם הזה - על בשורות טובות אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת, לעולם הבא - כולו הטוב והמטיב. * פרק רביעי (פרק "מקום שנהגו"), המתחיל בסוף עמוד זה, עוסק בתחילתו במנהגים שנהגו במקומות מסוימים. דף נ עמוד ב * אל ישנה אדם מפני המחלוקת. * העושה מלאכה בערבי שבתות ובערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה ובמוצאי שבת ובמוצאי יו"ט ובמוצאי יום הכפורים ובתענית ציבור - אינו רואה סימן ברכה לעולם. * לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. * הברייתות מפרטות כמה דברים שנאמר עליהם "אינו רואה סימן ברכה לעולם". * כ"ד תעניות ישבו אנשי כנסת הגדולה על כותבי ספרים תפילין ומזוזות שלא יתעשרו, שאילמלי מתעשרין אין כותבין.
דף נא עמוד א * דברים המותרין ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהן - ולדעת רב חסדא דין זה אמור רק בכותים ובבני מדינת הים (כי הם עלולים להימשך ולהקל גם בדבר האסור מעיקר הדין). * עם הכל אדם רוחץ חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו, ור' יהודה מתיר באביו מפני כבוד אביו והוא הדין לבעל אמו. * תלמיד לא ירחץ עם רבו, ואם רבו צריך לו שישמשנו במרחץ - מותר. * נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם - לדעת אביי: דין זה לא אמור במי שבא מארץ ישראל לבבל, ולדעת רב אשי: דין זה לא אמור במי שבא מארץ ישראל לבבל ודעתו לחזור. דף נא עומד ב * מי שראה אדם גדול שנוהג היתר בדין מסוים - ישנה סתירה בדעת רבה בר בר חנה אם אחרים שרואים אותו נוהג היתר בדבר יכולים גם הם לסמוך על היתר זה ולנהוג כך בפניו. * לדעת רבי שמעון: כל הספיחים אסורים חוץ מספיחי כרוב, ולדעת חכמים: כל הספיחים אסורים. * אביי ורבא נחלקו על מה מוסב דין המשנה "ואל ישנה אדם מפני המחלוקת".
