דף צד עמוד א * כותל שבין שתי חצרות (ועירבו דיירי כל חצר לעצמם) שנפל בשבת - לדעת רב: אסור לטלטל בכל אחת מהחצרות אלא עד ארבע אמות, ולדעת שמואל: רשאים דיירי כל חצר להוציא כליהם מהבתים לחצר עד המקום שבו עמדה המחיצה שנפלה. * חצר שנפרצה לרשות הרבים - לדעת רבי אליעזר: יש לדון את מקום המחיצה כרשות הרבים או מדין "רבים שבררו" או מדין "צידי רשות הרבים", ולדעת חכמים: יש לדון אותו ככרמלית. * לדעת רבי אליעזר: רבים שבררו דרך לעצמן מה שבררו בררו, ומבאר רב שדין זה הוא אם אבדה להם דרך באותה שדה. דף צד עמוד ב * לדעת רב: האופן בו עוסקת המשנה (בעמוד א) בחצר ובית שנפרצו הוא כשהפרצה רחבה עד עשר אמות והפרצה היא בקרן זוית (והתקרה של הבית משופעת). * לדעת שמואל: מדובר בפרצה שרחבה מעשר אמות, ובחצר מספיק אף אם נפרצה ברוח אחת, ובבית מדובר שנפרץ הבית בקרן זוית וגם התקרה נפרצה ברוחב ארבעה טפחים. * אכסדרה בבקעה - לדעת רב: מותר לטלטל בכולה, לדעת שמואל: אין מטלטלים בה אלא בארבע אמות בלבד. - ונחלקו הדעות בגמרא אם המחלוקת היא בפרצה שרוחבה יותר מעשר אמות או בפרצה שרוחבה עד עשר אמות.
דף צה עמוד א * הניח סכך על גבי אכסדרה שאין לה פצימין - לדעת אביי: כשרה, לדעת רבא: פסולה. (והגמרא דוחה את האפשרות שמחלוקת זו זהה למחלוקת רב ושמואל שבעמוד הקודם). * הגמרא מבארת שכוונת רבי יוסי (שבמשנה בדף הקודם) היא לאסור אף לאותה שבת. (ונחלקו האמוראים אם הלכה כמותו או כרבי יהודה). * רבה מבאר שטעמו של רבי יהודה במשנה הוא משום שהוא סובר ש"פי תקרה יורד וסותם" ולא בהכרח משום שסבר ששתי מחיצות מחשיבות את המקום כרשות היחיד מהתורה. * פרק עשירי, המתחיל בעמוד זה, עוסק בהלכות שונות שיש בהן משום השלמה למסכתות שבת ועירובין. דף צה עמוד ב * הגמרא מבררת האם ת"ק במשנה (הסובר שהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג) הוא שלא כדעת רבי מאיר (הסובר שבדרך לבישה ניתן להציל הרבה בגדים מפני הדליקה). * מקום יש בראש להניח בו שתי תפילין, מקום יש ביד שראוי להניח בו שתי תפילין. * "על ידך" - זו קיבורת, "בין עיניך" - זו קדקד (היכן שמקום שמוחו של תינוק רופס). * הגמרא (עד תחילת העמוד הבא) מביאה מספר אפשרויות לבאר במה נחלקו ת"ק (הסובר שהמוצא תפילין מכניסן זוג זוג) ורבן גמליאל (הסובר שניתן להכניס אף שנים שנים).
דף צו עמוד א * הישן בסוכה ביום בשמיני עצרת - לא לוקה. * הגמרא מנסה לברר לאורך רוב העמוד מי הוא התנא הסובר ש"שבת זמן תפילין". * כל מקום שנאמר "השמר" "פן" ו"אל" - אינו אלא בלא תעשה. * המקור לכך שבשבתות וימים טובים לא מניחים תפילין - לדעת רבי יוסי הגלילי: מהפסוק "ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה" ("ימים" ולא לילות, "מימים" ולא כל ימים פרט לשבתות וימים טובים), לדעת רבי עקיבא: מהפסוק "והיה לך לאות על ידך" (מי שצריכין אות, יצאו אלו שהן גופן אות). * רבי נתן ויונתן הקיטוני נחלקו אם הניעור בלילה יכול להניח תפילין. * מיכל בת כושי (=שאול) היתה מנחת תפילין ולא מיחו בה חכמים, ואשתו של יונה (בן אמיתי) היתה עולה לרגל ולא מיחו בה חכמים. דף צו עמוד ב * לדעת רבי יוסי נשים יכולות לסמוך על הקרבן שלהן, ורבי מאיר ורבי יהודה חולקים עליו. * סתם משנה - רבי מאיר, סתם ספרא - רבי יהודה. * המוצא תכלת בשוק: לשונות - פסולין למצות תכלת, חוטין מופסקין - כשירין. (כך דעת רבי אלעזר, וכך גם נאמר בברייתא ששנה אהבה בנו של רבי זירא).
דף צז עמוד א * לדעת רבי יהודה: עניבה בשבת נחשבת כמו קשירה בשבת. * קשר של תפילין - הלכה למשה מסיני הוא, והיכר האותיות צריך להיות כלפי חוץ. * הלוקח הרבה זוגות תפילין ממי שאינו ידוע לנו מומחה - בודק שתים של יד ואחת של ראש או שתים של ראש ואחת של יד, ובכך הוחזק הסופר שכתבם כמומחה, ולא צריך לבדוק את שאר התפילין. (ולדעת רבי מספיק בדיקה של שני תפילין ולא צריך בדיקה של שלושה). דף צז עמוד ב * כשיש היתר לטלטל תפילין בשבת להכניסם למקום משתמר - ת"ק ורבי שמעון נחלקו אם עדיף טלטול בשבת על ידי שיוליכם בעצמו פחות פחות מארבע אמות בכל פעם, או שעדיף שייתן לחברו וחברו לחברו וכך הלאה. * לדעת רבי יהודה (במשנה בתחילת הפרק) מותר לאדם לתת חבית לחברו וחברו לחברו ובכך להביאה אפילו מחוץ לתחום, והגמרא מבררת את טעמו. (ונחלקו האמוראים אם ההיתר הוא דוקא בשיירא).
דף צח עמוד א * במשנה (בסוף העמוד הקודם) נאמר שאם היה קורא בספר קדוש על האיסקופה ונתגלגל קצה הספר מידו והוא מחזיק בידו את הקצה השני, רשאי הוא לגלול את הספר אליו - והגמרא מבררת באיזו אסקופה מדובר ובאיזה אופן, ומעלה כמה אפשרויות. * אין מזרקין כתבי הקודש. * כותבי ספרים תפילין ומזוזות - לא התירו להן להפוך יריעה על פניה (שלא יעלה אבק על האותיות), אלא פורס עליה את הבגד. דף צח עמוד ב * לדעת רבא: חפץ הנמצא בתוך שלושה טפחים סמוך לקרקע - אינו נחשב כמונח, אלא צריך הנחה על גבי מקום מסוים (לדעת חכמים החולקים על רבי עקיבא). * זיז שלפני החלון, בולט מן הכותל לרשות הרבים, גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה טפחים - יכולים בני העלייה להוציא מהבית חפצים שדרכם להישבר בנפילתם מהזיז ולהניחם על הזיז. * גרסת המשנה: עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים, אך רב חיננא בר שלמיא גרס (כדעת רבי מאיר): לא יעמוד אדם ברשות היחיד ויטלטל ברשות הרבים (שמא יטעה ויכניס את החפץ לרשות היחיד).
דף צט עמוד א * לדעת רבא: המעביר חפץ ברשות הרבים מתחילת ארבע אמות לסוף ארבע אמות והעבירו מעל עשרה טפחים - חייב, ומהמשנה (בעמוד הקודם) אין סיוע או קושיה על דבריו. * עמד ברשות היחיד והשתין או ירק ברשות הרבים (או להיפך) - חייב חטאת. * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שלדעת רבי יהודה מיד כשנתלש רוקו של אדם בפיו אסור לו לילך עמו ארבע אמות ברשות הרבים, והגמרא מקשה על כך ממשנה במסכת כלים ומביאה שני תירוצים. * אם העלה כיח וירק אותו בפני רבו - חייב מיתה * לדעת אביי גזרו גם שלא יעמוד אדם בכרמלית וישתה ברשות היחיד או ברשות הרבים (ולהיפך), ורבא חולק. דף צט עמוד ב * לדעת רבא, דברי המשנה "וכן בגת" נאמרו לענין מעשר. * מותר לאדם לעמוד ברשות היחיד ולהגביה את ידו למעלה מעשרה טפחים עד שידו תגיע לפחות משלושה טפחים סמוך לגג כדי לקלוט את המים הנשפכים מגג חברו, ובלבד שלא יצרף את ידו לגג ויקלוט את המים. * במשנה נאמר: "בור ברשות הרבים וחולייתו גבוה י' טפחים חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת", ונחלקו האמוראים אם מדובר כאשר הבור וחולייתו רחוקים מקיר הבית ארבעה טפחים או אף כאשר סמוכים לבית בפחות מארבעה טפחים.
דף ק עמוד א * שורשי אילן, שהחלק הגבוה שבהם הוא למעלה משלושה טפחים מהקרקע וחוזרים ויורדים לפחות משלושה - לדעת רבה: מותר להשתמש בחלק הנמצא בתוך שלושה טפחים לקרקע, ולדעת רב ששת: אסור. * שורשי אילן שגבוהים מן הארץ שלושה טפחים - הרי זה לא ישב עליהן בשבת, לפי שאין עולין באילן ואין נתלין באילן ואין נשענין באילן בשבת. * הגמרא מביאה סתירה בין שתי ברייתות לגבי דין מי שעלה באילן אם מותר לו לרדת ממנו בשבת, ומביאה כמה תירוצים ליישב את הסתירה. דף ק עמוד ב * הגמרא מביאה סתירה בין שתי ברייתות אם מותר ללכת על גבי עשבים בשבת, ומביאה כמה תירוצים ליישב את הסתירה. * אסור לאדם שיכוף אשתו לדבר מצוה (=תשמיש). * הרוצה לעשות כל בניו זכרים - יבעול וישנה. * כל אשה שתובעת בעלה לדבר מצוה - יהיו לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היו כמותן, וזה בתנאי שלא תובעת בפה אלא רק ברמיזה. * עשר קללות נתקללה חוה. * אילו לא ניתנה תורה, היינו למידין צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול.
דף קא עמוד א * הברייתא החולקת על המשנה ומתירה לנעול בדלת שאינה קבועה אם היא קשורה ותלויה אף אם אינה גבוהה מן הארץ - לדעת אביי: עוסקת במקרה שיש ציר לדלת, ולדעת רבא: עוסקת במקרה שהיה ציר לדלת. * "טובם כחדק" - (1) כשם שחדקים הללו מגינין על הפירצה כך טובים שבעם ישראל מגינים עלינו, (2) שמהדקין את הרשעים לגיהנם. * רב פפא ורבא נחלקו בביאור המשנה, ונחלקו אם חכמים התירו למי שעומד ברשות היחיד לטלטל ברשות הרבים (ולהיפך), או שהמחלוקת היא אם התירו למי שעומד בכרמלית לטלטל ברשות היחיד (ולהיפך). דף קא עמוד ב * רב ביבי בר אביי מדייק מהברייתא המובאת בגמרא שלושה דברים: (1) לדעת רבי מאיר "חוקקים להשלים", (2) רבי מאיר חזר בו מסברתו הראשונה, ולדעתו אין לאסור אלא שלא יעמוד אדם ברשות היחיד ויטלטל ברשות הרבים (ולהיפך), אך אין איסור למי שעומד בכרמלית, (3) לדעת חכמים: מקום שאין בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים מותר לבני רשות הרבים ולבני רשות היחיד לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו.
דף קב עמוד א * שמואל פסק כרבי יהודה בנגר הנגרר, שכל שקשור אל הדלת וראשו העליון תלוי באויר, נועלים בו גם במדינה אף כשנגרר. [אך בנגר המונח שאינו קשור כלל - לא פסק כרבי יהודה שמתיר נעילה בו במקדש]. * שמואל פסק כרבי יהודה שאסור לנעול בנגר הננעץ בקרקע עצמה, מפני שנראה כבונה (יותר מאשר הנועצו בחור שבאיסקופה לבדה). * מותר לנעול דלתות בכלים גדולים (כי אינם מוקצה). * הגמרא מביאה כמה דינים בנוגע לפריסת אוהל עראי בשבת. דף קב עמוד ב * מותר לצאת בשבת בכובע לבד כשהוא מהודק לראשו ואין חשש שיפול ממנו ויבוא להעבירו ארבע אמות ברשות הרבים. * אסור להחזיר ציר תחתון של דלתות כלים בשבת מחוץ למקדש - גזרה שמא יתקענו בחוזק, וציר העליון אסור להחזיר אף במקדש - כיון שבנין גמור הוא. * שמואל פסק כרבי יהודה שאסור להחזיר רטיה שנפלה לגמרי. [לדעת רב חסדא: רבי יהודה אוסר גם במקרה שפירשה על גבי כלי, ולדעת רב אשי: רבי יהודה אוסר רק במקרה שפירשה על גבי קרקע (לפי רש"י)]. * במשנה נאמר שקושרים במקדש נימא שנפסקה מן הכינור, והגמרא מקשה מברייתא בה נאמר שאסור לקשור אלא רק לענוב, ומביאה כמה תירוצים.
דף קג עמוד א * במשנה נאמר שמותר לחתוך בשבת יבלת של בהמה העומדת להקרבה בשבת, והגמרא מקשה על כך ממשנה בפסחים בה נאמר לדעת ת"ק שאסור, ומביאה ארבעה תירוצים לישוב הסתירה. * רב יוסף סובר שהתירו איסור שבות לצורך המקדש רק כשעובר עליה במקדש עצמו. * אביי סובר שאמנם "כהנים זריזין הן", אך לגבי בני חבורה המקריבים את הפסח לא אומרים שזריזים הם. דף קג עמוד ב * הגמרא מבררת את המקור לדברי רבא, שאמר (בסוף העמוד הקודם) שרבי אליעזר, הסובר שמכשירי מצוה דוחים את השבת, מודה שאם ניתן לשנות בעשיית המלאכה ולעשותה באופן שלא יהיה בה אלא איסור דרבנן, יש לשנות. * במשנה נאמר שכהן שלקה באצבעו כורך עליה גמי במקדש אבל לא במדינה, ונחלקו האמוראים אם רשאי לכרוך דוקא גמי (שאינו בגד) או שרשאי לכרוך אף צלצול קטן (=חגורה קטנה).
דף קד עמוד א * ההיתר לפזר מלח על כבש המזבח בשבת הוא בשעת הולכת עצים למערכה (שאינה עבודה המחייבת כהונה ולכן אין חציצה פוסלתה). * חצר שנתקלקלה במימי גשמים - מותר להביא בשבת תבן ולשטוח על הרצפה באמצעות שולי הקופה (ששינוי הוא). * לדעת רבה (החולק על עולא) אסרו בשבת רק השמעת קול של שיר. (והגמרא מקשה עליו ארבע קושיות, ומתרצת). דף קד עמוד ב * במשנה (בעמוד הקודם) נאמר שמותר למלא מים בגלגל מ"באר הקר" ביום טוב, והגמרא מבארת ש"באר הקר" נקראת כך מפני שהיא באר הנובעת מים חיים (ו"הקר" מלשון "מקור"). * לדעת שמואל: המכניס טמא שרץ למקדש - חייב, אבל המכניס שרץ עצמו - פטור. (והגמרא דחתה פעמיים [לפי רש"י] את האפשרות שדין זה שנוי במחלוקת תנאים).
דף קה עמוד א * כניסה למקדש לבנייתו ולתיקונו ולצורך הוצאת הטומאה ממנו - לפי הברייתא הראשונה: ישראלים טהורים קודמים לכהנים טמאים, ולפי הברייתא ששנה רב כהנא: כהנים טמאים קודמים לישראלים טהורים. * נחלקו האמוראים מי עדיף שיכנס למקדש - כהן בעל מום טהור או כהן טמא שאינו בעל מום. * הגמרא מבארת על מה מוסבים דברי רבי שמעון ("מקום שהתירו לך חכמים משלך נתנו לך, שלא התירו לך אלא משום שבות") שבסוף המשנה האחרונה במסכת. הדרן עלך מסכת עירובין
