דף יב עמוד א
* הגמרא מתלבטת אם כדי להכשיר מבוי בטלטול רבי אליעזר דורש שני לחיים וגם קורה או רק שני לחיים.
* מבוי שרוחב פתחו פחות מארבעה טפחים אינו צריך תיקון כלל. (ולפי אפשרות אחת בהמשך הגמרא, דין זה שנוי במחלוקת תנאים).
* חצר הפרוצה למקום האסור לה - לדעת חכמים: ניתרת בפס אחד, ולדעת רבי: בשני פסים.
* לדעת רבי יוחנן ושמואל: אם מתקנים חצר על ידי העמדת פס ברוח מצד אחד בלבד, צריך שיהא הפס ברוחב ארבעה טפחים, אבל כאשר מעמידים פסים משני הצדדים, די בכך שיהא בהם רוחב משהו לכל צד.

דף יב עמוד ב
* לדעת רב יהודה ורבה: לחי מועיל משום מחיצה, וקורה מועילה משום היכר (ולכן מבוי מפולש, ששני ראשיו פתוחים לרשות הרבים - אם הכשירו בלחי: דינו כרשות היחיד, ואם הכשירו בקורה: דינו כרשות הרבים).
* לדעת רבא: בין לחי ובין קורה מועילים משום היכר.
* איזהו מבוי שניתר בלחי וקורה? - כל שארכו יתר על רחבו אפילו במשהו ובתים וחצרות פתוחים לתוכו, ואיזו היא חצר שאינה ניתרת בלחי וקורה אלא בפס ארבעה? - כל שאורכה שווה למידת רוחבה.

דף יג עמוד א
* כל מקום שנאמר "משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד לפני רבי עקיבא" - אינו אלא רבי מאיר.
* רבי ישמעאל אמר לרבי מאיר (שהיה לבלר): "הוי זהיר במלאכתך, שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצאת מחריב את כל העולם כולו".
* לדעת רבי מאיר: אסור להטיל קנקנתום לתוך הדיו בפרשת סוטה אפילו זו שבספר תורה, ולדעת רבי יעקב בשם רבי מאיר: אסור להטיל רק בפרשת סוטה שבמקדש.

דף יג עמוד ב
* גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו.
* לא רבי מאיר שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו רבי מאיר? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה.
* רבי אמר שהוא מחודד מחבריו בגלל שראה את רבי מאיר מאחוריו, ואם היה רואה אותו מלפניו היה מחודד יותר.
* שלש שנים נחלקו ב"ש וב"ה, הללו אומרים: הלכה כמותנו, והללו אומרים: הלכה כמותנו, יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלהים חיים הן והלכה כב"ה.
* וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלהים חיים, מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי ב"ש, ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב"ש לדבריהן.
* כל המשפיל עצמו - הקב"ה מגביהו, וכל המגביה עצמו - הקב"ה משפילו, כל המחזר על הגדולה - גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו, וכל הדוחק את השעה - שעה דוחקתו, וכל הנדחה מפני שעה - שעה עומדת לו.
* שתי שנים ומחצה נחלקו ב'"ש וב'"ה - הללו אומרים: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, והללו אומרים: נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא, נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא עכשיו שנברא יפשפש/ימשמש במעשיו.

דף יד עמוד א
* קורת מבוי - צריכה שתהא בריאה כדי לקבל אריח, ומעמידי קורה - מחלוקת אמוראים אם צריך שיהיו בריאים כדי לקבל קורה.
* הניח קורה על גבי מבוי ופרס עליה מחצלת והגביה את המחצלת מן הקרקע שלושה טפחים - לא נחשב לא לקורה ולא למחיצה.
* הקורה בתוך המבוי ועקמומיתה חוץ למבוי, הקורה בתוך עשרים ועקמומיתה למעלה מעשרים, הקורה למעלה מעשרה ועקמומיתה למטה מעשרה - רואין כל שאילו ינטל עקמומיתה ואין בין זה לזה שלושה טפחים, אין צריך להביא קורה אחרת.
* הגמרא מביאה את המקור לכך שכל שיש בהקיפו ג' טפחים יש בו רחב טפח.
* ים שעשה שלמה היה מחזיק מאה וחמשים מקוה טהרה.

דף יד עמוד ב
* שיעור מקוה הוא אמה על אמה בגובה שלש אמות, ושיערו חכמים ששיעור מי מקוה הוא ארבעים סאה.
* ים שעשה שלמה - שלש אמות תחתונות מרובעות ושתים עליונות עגולות.
* כלי שגובהו מחצית מאורכו ורוחבו - הגודש שלו יכול להכיל חצי ממה שהכלי מכיל בתוכו.
* אם עשה לחי באמצע המבוי - יכול להשתמש במבוי מאמצעיתו פנימה.
* עשה לחי למבוי והגביהו מן הקרקע שלושה טפחים או שהפליגו מן הכותל שלושה טפחים - לא עשה ולא כלום.
* אביי פוסק ששיעור רוחב ועובי לחי הוא כל שהוא, ולא כדעת רבי יוסי הסובר שהשיעור הוא שלושה טפחים.

דף טו עמוד א
* לחי העומד מאליו, והיתה דעתם של בני המבוי מערב שבת לסמוך עליו - לדעת אביי (רש"י: והלכה כמותו): נחשב לחי, לדעת רבא: לא נחשב לחי.
* מחיצה העשויה מאליה - למסקנת הגמרא: לדעת כולם נחשבת למחיצה.
* המשנה מבארת מה הם הדברים שאפשר לעשות מהם לחי.

דף טו עמוד ב
* הגמרא מבררת את טעמו של רבי יוסי הגלילי הסובר שאין כותבים גיטי נשים על בעלי חיים, ואת דעת חכמים החולקים עליו.
* פרוץ כעומד (=שיעור החלק הפרוץ במחיצה הוא בדיוק כשיעור החלק הבנוי שבה) - לדעת רב פפא: מותר, לדעת רב הונא בריה דרב יהושע: אסור.

דף טז עמוד א
* הגמרא (מסוף העמוד הקודם) מקשה משתי ברייתות על דעת רב פפא (הסובר ש"פרוץ כעומד - מותר"), ומתרצת.
* הברייתא מפרטת שלושה סוגים שונים של מחיצות החוצצות בין זרעים לגפנים כדי שלא יהיה בהם איסור כלאים (פחות משלושה טפחים, משלושה ועד ארבעה טפחים, מארבעה טפחים ועד עשר אמות).

דף טז עמוד ב
* הגמרא מקשה מברייתא שלישית על דעת רב פפא, ונשארת בקושיה, אך פוסקת הלכה כרב פפא כי יש לדייק מדברי המשנה בדף הקודם כמותו.
* רב המנונא מסתפק האם גם במחיצת ערב (מחיצה השוכבת לרוחב) הכשירו חכמים עומד מרובה על הפרוץ, והגמרא מבררת באיזה מקרה בדיוק הוא מסתפק.
* רבי יהודה מתיר להקיף במחיצה של קנים גם ביחיד שטח של בית סאתיים, אך שטח גדול מכך הוא מתיר רק לשיירא.
* רבי יוסי ברבי יהודה מתיר ליחיד להקיף בית סאתיים ולשיירה בית שש סאין גם אם המחיצה היא רק שתי או רק ערב, אך עבור שטח גדול מכך הוא מתיר רק אם המחיצה היא של שתי וערב.

דף יז עמוד א
* כאשר חל שינוי במספר האנשים בשיירא במהלך השבת - לדעת רב הונא: שבת גורמת (יש לדון לפי מצבם בכניסת השבת), לדעת רבי יצחק: דיורין גורמין (יש לדון לפי מצבם כעת).
* מחנה היוצאת למלחמת הרשות - מותרין בגזל עצים יבשים, רבי יהודה בן תימא אומר: אף חונין בכל מקום ובמקום שנהרגו שם נקברין.
* מת מצוה קנה מקומו.

דף יז עמוד ב
* איזה מת מצוה? - כל מי שאין לו אנשים שיתעסקו בקבורתו.
* אנשי המחנה פטורים מנטילת ידים שקודם הסעודה, אך חייבים במים אחרונים שאחר הסעודה.
* מפני מה אמרו מים אחרונים חובה? - מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העיניים.
* לדעת ב"ה: מותר להאכיל דמאי את אנשי הצבא, ולדעת ב"ש: אסור.
* אנשי הצבא פטורים מעירובי חצרות אך לא מעירובי תחומין.
* היוצא בשבת חוץ לתחום - לוקה מן התורה.
* המשנה הראשונה בפרק שני, המתחיל בעמוד זה, דנה בתיקון מיוחד שהתירו חכמים לעשות מסביב לבארות מים שברשות הרבים, כדי שיהיה מותר לשאוב מהן מים בשבת.

דף יח עמוד א
* במשנה (בתחילת הפרק) נאמר ש"עושין פסין לביראות", והגמרא מבררת אם יש תנאים שחולקים על דין זה.
* "ויבן ה' אלהים את הצלע" וגו' - רב ושמואל נחלקו האם הכוונה של "צלע" זה לפרצוף או לזנב. (והגמרא מקשה ארבע קושיות על הסובר שהכוונה לזנב, וקושיה אחת על הסובר שהכוונה לפרצוף, ומתרצת).
* אוי לי מיצרי אוי לי מיוצרי.
* בתחלה עלתה במחשבה לבראות שנים, ולבסוף לא נברא אלא אחד.
* "ויבן ה' אלהים את הצלע" - מלמד שקלע הקב"ה את שערותיה של חוה והביאה לאדם הראשון.

דף יח עמוד ב
* "ויביאה אל האדם" - מלמד שעשה הקב"ה שושבינות לאדם הראשון, מכאן לגדול שיעשה שושבינות לקטן ואל ירע לו.
* לא יהלך אדם אחורי אשה בדרך ואפילו היא אשתו, נזדמנה על הגשר יסלקנה לצדדין.
* כל העובר אחורי אשה בנהר - אין לו חלק לעולם הבא.
* המרצה מעות לאשה מידו לידה או מידה לידו בשביל שיסתכל בה - לא ינקה מדינה של גיהנם.
* לדעת רב נחמן: מנוח עם הארץ היה, ורב נחמן בר יצחק דחה דבריו.
* מוטב ללכת אחרי ארי ולא אחרי אשה, אחרי אשה ולא אחרי עבודת כוכבים, אחורי עבודת כוכבים ולא אחורי בית הכנסת בשעה שמתפללין.
* אדם הראשון חסיד גדול היה - כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה.
* מקצת שבחו של אדם אומרים בפניו וכולו שלא בפניו.
* אמרה יונה לפני הקב"ה: רבש"ע, יהיו מזונותי מרורין כזית ומסורין בידך, ואל יהיו מתוקין כדבש ותלוין ביד בשר ודם.
* כל בית שנשמעין בו דברי תורה בלילה שוב אינו נחרב.

דף יט עמוד א
* בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם: מדת בשר ודם - מתחייב אדם הריגה למלכות מטילין לו חכה לתוך פיו כדי שלא יקלל את המלך, מדת הקב"ה - אדם מתחייב הריגה למקום ושותק.
* פושעי עובדי כוכבים - לדעת ריש לקיש: אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרים בתשובה, ורב כהנא חולק.
* פושעי ישראל - אין אור גיהנם שולטת בהן.
* פושעי ישראל - מלאים מצוות כרמון.
* שלשה פתחים יש לגיהנם: אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים.
* שבע שמות יש לגיהנם.
* גן עדן - אם בארץ ישראל הוא, בית שאן היא פתחו.

דף יט עמוד ב
* הרווח המותר בין הדיומדין - לדעת רבי מאיר: עד עשר אמות, לדעת רבי יהודה: עד שלוש עשרה אמה ושליש.
* הגמרא מביאה (עד תחילת העמוד הבא) ששה ספיקות ששאל אביי את רבה בדין פסי ביראות.
* אביי הסתפק בדעת רבי מאיר אם ניתן להאריך את הדיומדין במקום להוסיף פשוטין.
* תל המתלקט עשרה טפחים מתוך ארבע אמות - תלוי במחלוקת תנאים אם ניתן להחשיבו כדיומד.

דף כ עמוד א
* חצר הפתוחה לשטח שבין פסי ביראות - מותר לטלטל מזה לזה.
* שתי חצרות הסמוכות זו לזו ומחיצה ביניהן ופתוחות בראשן לשטח שבן פסי ביראות ועירבו עירובי חצרות - נחלקו האמוראים אם מותר לטלטל מתוכן לבין הפסים ומבין הפסים לתוכן.
* אם יבשו המים שבבור באמצע שבת - אסור לטלטל בין הפסין.
* לדעת רבי אלעזר: אין הרבים העוברים בין פסי הביראות מבטלים אותם מלהיות מחיצה.

דף כ עמוד ב
* בלשון הראשון בגמרא, הגמרא מסתפקת לגבי פרה העומדת ברשות הרבים ורוצה להשקותה ברשות היחיד, ומחזיק בכלי ובפרה, האם צריך שתכניס ראשה ורובה למקום שהיא שותה או לא.
* המפנה חפציו מזוית לזוית ברשות היחיד, וחזר בו מלהניחם בזוית זו והוציאן לחוץ - פטור.
* בלשון השניה בגמרא, הגמרא מסתפקת לגבי פרה העומדת ברשות הרבים ורוצה להשקותה ברשות היחיד, ומחזיק בכלי ולא מחזיק בפרה, האם מספיק בכך שתכניס ראשה ורובה למקום שהיא שותה או לא.
* לא הותרו פסי ביראות אלא עבור בהמת עולי רגלים.

דף כא עמוד א
* אם היו כותלי הבור רחבים - מותר אף עבור אדם (ולא רק עבור בהמה) למלא מים ולהוציאם מן הבור אל בין הפסי ביראות ולשתות.
* בבבל (וללישנא השניה: אף בשאר ארצות) - אין הבורגנין מצטרפים למדוד את תחום העיר מהן ולהלן, ובשאר ארצות (וללישנא השניה: אף בבבל) - לא הותרו פסי ביראות.
* זכריה בן עדו (בניגוד לדוד ואיוב ויחזקאל) פירש את שיעור גודלה של התורה: פי שלושת אלפים ומאתים מגודל העולם.

דף כא עמוד ב
* "דודי צפנתי לך" - אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, הרבה גזירות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי, וקיימתים.
* הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה, שכל העובר על דברי סופרים חייב מיתה.
* "ולהג הרבה יגיעת בשר" - לדעת רב אחא בר עולא: מלמד שכל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת, לדעת רבא: כל ההוגה בדברי תורה טועם טעם בשר.
* בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים יצתה בת קול ואמרה: "בני אם חכם לבך ישמח לבי גם אני", "חכם בני ושמח לבי ואשיבה חרפי".
* אמר שלמה על כל דבר ודבר של תורה שלשת אלפים משל ועל כל דבר ודבר של סופרים חמשה ואלף טעמים.
* בתחילה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים, עד שבא שלמה ועשה לה אזנים.
* "קווצותיו תלתלים" - מלמד שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות.

דף כב עמוד א
* "שחורות כעורב" - הגמרא מביאה שלושה פירושים לפסוק זה, המבאר במי אתה מוצא שמשיג דברי תורה.
* "אשר אנכי מצוך היום לעשותם" - היום לעשותם ולא למחר לעשותם, היום לעשותם למחר לקבל שכרם.
* הגמרא מתלבטת בדעת רבי יהודה אם שיעור בית סאתיים שאמר (שעד שיעור זה מתירים פסי ביראות את הטלטול בשטח שביניהם) הוא שיעור הבור עם הפסים או בלי הפסים.
* לדעת חכמים: הילוך הרבים בפסי ביראות אינו מבטל את המחיצות כי יש בכל הארבע צדדים מחיצה של אמה בפינה.

דף כב עמוד ב
* לדעת רבי יוחנן: העליות והירידות שבארץ ישראל אין חייבים עליהם משום רשות הרבים, כי לומדים מדגלי מדבר שרשות הרבים זה רק אם הקרקע חלקה.
* לדעת רבא: רבי יהודה סובר שבחוץ לארץ הילוך הרבים מבטל את המחיצה גם אם המקום לא נוח להלך בו.

דף כג עמוד א
* שמואל פסק להלכה שלא התירו לטלטל על ידי פסים אלא רק בבאר (ולא בבור) של רבים (ולא של יחיד).
* המשנה פותחת במילה "ועוד" כי היא מביאה חומרא נוספת שאמר רבי יהודה בן בבא.
* במקרה בו הופסקו דברי תנא על ידי דברי חכמים שנחלקו עליו, המשנה לא כותבת "ועוד" לפני הדין השני, אם ההפסק היה בענין אחר שלא דיבר בו התנא.

דף כג עמוד ב
* מקום שלא הוקף לדירה - לדעת ת"ק מותר לטלטל רק אם שיעור המקום הוא לא יותר מבית סאתיים, ולדעת רבי עקיבא מותר לטלטל רק אם שיעור המקום הוא לא יותר משבעים אמה ושיריים.
* שמואל פסק כרבי יוסי שאף קרפף שארכו פי שנים מרוחבו מותר לטלטל בו, ופסק כרבי עקיבא שמקום שהוא פחות משבעים אמה ושיריים מותר לטלטל בתוכו אף אם לא הוקף לדירה.