ולא גזר רבי יהודה דלמא אתי למיכל מיניה ורמינהו ר' יהודה אומר בודקין אור ארבעה עשר ובארבעה עשר שחרית ובשעת הביעור וחכ''א לא בדק כו'
אמר רבה שאני חדש מתוך שלא היתרתה לו אלא על ידי קיטוף זכור הוא
אמר ליה אביי תינח קצירה טחינה והרקדה מאי איכא למימר הא לא קשיא טחינה בריחיא דידא הרקדה על גבי נפה בית השלחין דשריא קצירה דתנן קוצרין בית השלחין שבעמקים אבל לא גודשין מאי איכא למימר
אלא אמר אביי חדש בדיל מיניה חמץ לא בדיל מיניה
אמר רבא דר' יהודה אדר' יהודה קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא
אלא אמר רבא דר' יהודה אדר' יהודה לא קשיא כדשנינן דרבנן אדרבנן לא קשיא הוא עצמו מחזר עליו לשורפו מיכל אכיל מיניה

מה שקורה כאן זה כך:
אביי תירץ את הסתירה בדברי רבי יהודה,
אך כפי שהעיר רבא - הוא לא תירץ את הסתירה בדברי חכמים.
בעקבות כך בא רבא ומתרץ את הסתירה בדברי חכמים (ומקבל את יישוב אביי לסתירה שבדעת רבי יהודה).

השאלה שלי היא - מה חשב אביי? וכי אביי לא הבין שעדיין יש סתירה בדברי חכמים?
ובנוסף - מה זה הביטוי "אלא אמר רבא" - והרי רבא לא חזר מדברי אביי אלא לכאורה רק השלים אותם?

[מבנה הסוגיה הנ"ל קיים בעוד כמה מקומות בש"ס, ומעניין שברוב המקומות זה בהשתתפות רבא]