הגמרא דנה האם יהיה מותר לאשה לצאת בשבת עם תִּיכֵי חֲלִילָתָא - דבר הנמצא על שערות האשה אך לא מייצר חציצה בטבילה במקוה.

הגמרא מסיקה שמותר לאשה לצאת כך בשבת - בגלל שהיא לא תוריד את זה, גם אם תהיה חייבת לטבול במקוה.

הגמרא מביאה שתי הוכחות שהדבר מותר.

אח"כ הגמרא שואלת: למה צריך להביא שתי הוכחות?
מסבירה הגמרא: שיש השלכה הלכתית שונה מכל הוכחה, במקרה של "דִּטְנִיפָן" - כאשר פריט הלבוש הנ"ל מטונף בטיט:

לפי ההוכחה הראשונה, עדיין מותר לה לצאת עם זה - כי זה לא מהווה חציצה (וזה הקריטריון),
ולפי ההוכחה השניה, אסור לה לצאת עם זה - כי היא ודאי תקפיד ותסיר את זה לפני הטבילה (מאחר שלא תרצה שהטיט יהפך לבוץ ויגרום ליכלוך רב), ובחזרתה מן המקוה - עלולה היא לשכוח, ובטעות לטלטל את זה.

השאלה היא:
אם במקרה של "דִּטְנִיפָן" - הדבר יהפך לבוץ ויגרום לכלוך, אז גם לפי ההוכחה הראשונה יש לאסור על האשה לצאת כך - מאחר שהיא ודאי תסיר את זה, איזה מן בנאדם יטבול עם בוץ עליו?

ואם ננסה ליישב ולומר:
שלכו"ע האשה תסיר את תִּיכֵי חֲלִילָתָא המטונף, ועל זה אין ויכוח.
אם כן למה יהיה מותר לה לצאת כך בשבת?

זה לשון הגמרא:

בְּעָא מִינֵּיהּ רַב כָּהֲנָא מֵרַב תִּיכֵי חֲלִילָתָא מַאי אֲמַר לֵיהּ אָרִיג קָאָמְרַתְּ כׇּל שֶׁהוּא אָרִיג לֹא גָּזְרוּ אִיתְּמַר נָמֵי אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ כׇּל שֶׁהוּא אָרִיג לֹא גָּזְרוּ וְאִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ חֲזֵינָא לְאַחְווֹתִי דְּלָא קָפְדָן עֲלַיְיהוּ מַאי אִיכָּא בֵּין הָךְ לִישָּׁנָא וּבֵין הָךְ לִישָּׁנָא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דִּטְנִיפָן לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר כׇּל שֶׁהוּא אָרִיג לֹא גָּזְרוּ הָנֵי נָמֵי אָרִיג [נִינְהוּ] וּלְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם קְפִידָא כֵּיוָן דִּטְנִיפָא מִקְפָּד קָפְדָא עֲלַיְיהוּ