לשם לימוד הלכה למד רבי יאשיה כך :
דְּתָנוּ רַבָּנַן אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמוֹר שִׁבְעַת יָמִים לִימֵּד עַל חוּלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁאָסוּר בַּעֲשִׂיַּית מְלָאכָה דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה.
הפסוק במקורו : ( שמות כג, טו )
"אֶת-חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם"
לא ברור מהי השמירה הנזכרת, אבל המלים 'שבעת ימים' מתיחסות ( לכאורה )לאכילת המצות ולא לשמירת החג ולא ברור כיצד 'שיבש' רבי יאשיה את הפסוק. אם נאמר שסבר שניתן לדרש את הפסוק גם שלא על פי חלוקת הטעמים, יוצא החלק השני חסר משמעות : תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם, כי לפי זה אין שום קביעת זמן מגבילה לאכילת המצות.
ברם אפשר שבמסגרת הדרשא הוא קורא פעמיים את המלים שבעת ימים, וכאילו כתוב :
"אֶת-חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם".
לא בדקתי אם וכמה פעמים יש שימוש לשיטה כזו אך נראה לי ש'שיטת' לימוד כזו היתה מקובלת למדי, אבל אשמח לקרא דוגמאות נוספות או תגובות
אגב, אם אמנם זו שיטת הלימוד, הרי שזו אינה שיטה פשטנית אלא דרשנית, וממילא עולה השאלה מה התוקף של ההלכה הנלמדת מדרשה כזו - דאורייתא או דרבנן...