אמר אמימר: הלכתא, הני בי תלתא דשמיתו - אתו בי תלתא אחריני ושרו ליה.

חידושי הריטב"א: ואסיקנא דהני בי תלתא דאסרו אתו תלתא אחריני ושרו, ומיהו אמרו רבנן ז"ל והוא שיהיו שקולין כראשונים בחכמה ובמנין וכדאמרינן לקמן (י"ז א') גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך, וכדמוכח מעובדא דשפחתו של בית רבי, וסברא נמי הוא שאין הקטן יכול להתיר איסורו של גדול, אבל הרמב"ם ז"ל (פ"ז מת"ת ה"ט) כתב כי ג' הדיוטות מתירין הנידוי, ואינו נכון. עכ"ל.

יוצא לפי הריטב"א שצריך להתיר רק מי שהוא שקול.

איך אנחנו אומרים עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה וּבִישִׁיבָה שֶׁל מַטָּה, אָנוּ מַתִּירִין לְהִתְפַּלֵּל עִם הָעֲבַרְיָנִים.(לכאורא זה כלול גם נידוי, ואולי לא?)

כלומר מה תועלת לפי הריטב"א שרק אם הציבור שבאותו בית הכנסת שקול כמו מי שהחרים עליו בחכמה ובמנין יהיה אפשר להתיר?

אבל לפי הרמב"ם שפיר אפשר להתיר, כל שלושה אפילו הדיוטות!

(אמנם לפי הרמב"ם צריך לבאר את מה שכתוב לקמן דף יז עמוד א
"אלא זיל לגביה דרבי יהודה נשיאה דלישרי לך", דלפי הריטב"א הוא מובן, אבל הרמב"ם איך יסביר וצ"ע)