ומנלן דאי מתפקר בשליחא דבי דינא, ואתי ואמר, לא מיתחזי כלישנא בישא - דכתיב העיני האנשים ההם תנקר.

וברש"י: דאי מתפקר בשליחא דרבנן - כלומר, שחירף שליח בית דין, ושליח אמר חירפני. עכ"ל.

וברש"ש: מנלן דאי מתפקר בשליחא דב"ד. פרש"י שחרף שליח ב"ד כו'. נראה דל"ד אלא דר"ל הב"ד עצמו וברא"ש הגי' דאי מתפקר כלפי גברא רבה וכן בנ"י שהעיז וחרף הב"ד וכן בלשון רש"י דשם וכעובדא דדתן ואבירם. וכן בקדושין בעובדא דרב יהודה קרי לההוא נהרדעי ציער שליחא דרבנן אף על גב דלא חרף אלא את ר"י עצמו ע"ש:עכ"ל.


הרי שיש כאן מחלוקת בין הראשונים: מתי מותר להאמין לשליח, האם כשהבעל דין פוגע בשליח או בבי"ד עצמו,

וייתכן שרש"י לא חולק על יתר הראשונים אלא שרש"י בא להקל (קולא הכוונה להקל להאמין), שלא צריך דווקא שיפגעו בבית דין עצמו, אלא שאם הוא לא כל כך חצוף לפגוע בבית דין עצמו, אלא הוא פגע רק בשליח בית דין בלבד, כבר כביכול הותר דמו אצל בית דין בכדי להאמין, וכל שכן אם הוא פוגע בבית דין עצמו שודאי שמותר להאמין?!