הקב"ה הבטיח 'וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלוש השנים', והנה אם אדם זרע בתחילת ששית תבואה ועלתה יפה אך במידה שתספיק רק לשנה אחת בצמצום, הנה עם תחילת השמיטה אם לא יזרע אותו אדם כבשנים רגילות, הנה בהגיע עת קציר, ירעב הוא ואשר עמו בהעדר תבואה חדשה, ואפילו אם תהיה השישית יפה יותר ותעשה עודף שיכול להספיק לעוד חצי שנה לאוכל ( בצמצום ), אם לא יזרע בשביעית ירעבו כולם חצי שנה...
וכל זה נכון אלא אם במהלך שש השנים שלפני השביעית לא יעשו דבר, אך אם בכל שנה יחסכו מפיתם ככל יכולתם ויאכלו בצמצום כפי צרכם, יתכן מצב שבהגיע השביעית יהיה עודף המספיק לשנה תמימה והותר, ואזי יוכלו באמת להימנע מלעבוד בשביעית ( כמו שיוסף חסך בשנות השבע לשנות הרעב ).
אמנם אפשר שלמרות שיחסכו כל חמש השנים הראשונות, לא יצליחו לחסוך די כדי שתשלים השישית לכדי שנה שלמה נוספת אלא אם תתברך תבואתה במיוחד. ונראה שלזה כוונה התורה, שהקב"ה מבטיח שישלים בשנה השישית את השתדלות בני האדם להכין לשנה השביעית ואם צריך אף לשמינית ( אם יהיה היובל, ואולי אף לתשיעית ).
הטפשים יחשבו שגם אם לא יחסכו בכל אופן יברך הקב"ה את השישית כדי להשלים להם לשנה או שנתיים נוספות אך התורה לא תסמוך על הנס ויתכן שבאמת לא יוכלו לקיים את מצוות השמיטה. כך כנראה קרה בתקופת בית ראשון שלא שמרו שמיטות. ולא שרשעים היו באופן בסיסי, רק לא טרחו לחסוך ולהטמין לשביעית ונותרו בלי תבואה לשביעית והוכרחו לגדל תבואה גם בשמיטה. אילו טרחו וחסכו כדי שישית מהרווח של כל שנה היה בידם די לעוד שנה, וגם בימינו ניתן היה לחייב כל חקלאי לעשות כך וכל בית בישראל לחייב להשתתף בזה ( ששית היינו קצת יותר מ-16% ), ולתת על זה פטורים שונים ואזי היה קל מאד לקיים שמיטה, אבל אף אחד לא מוכן להצטמצם ולכן לא חוסכים ולכן מגיעים לשמיטה ואין ממה לחיות ( בצמצום ) ולכן נאלצים להערים. אך מדוע הקדמונים לא עשו היתר מכירה ומכרו לאוה"ע ? ומדוע לא ייבאו תבואה מארצות שסביב א"י כמו שייבאו ירקות ?
( אגב המון מזון נזרק כל הזמן לשווא ולו חסכו זאת היה עוד המון עודף )
אשמח לקרא תגובות