א. בסוגיא נראה כאילו ר' פרידא שאל מנין שמצה לעיכובא ור' אמי השיב לו לא תיאפה חמץ ואז באו ג' קושיות האמוראים לדורותיהם, והמסקנה כנראה רק בתר רבינא על פי ברייתא מקרא אחרינא תהיה, שלא היתה ידועה לקדמאי עד סוף אמוראי, והוא זר במקצת.

אולי אפשר להציע להיפך. ר' פרידא ידע את הברייתא הזו ואליה חתר. ור' אמי הותירו בקושיא הרי מספיק לא תיאפה ללא דרשה מיוחדת. וג' המתקיף לה הם בעצם יישובים מדוע מלא תיאפה לא סגי, ולכן טרחו אמוראי בכמה אנפי בזה, ושלכן הוצרכה הברייתא לדורשה מתהיה. ובזה יובן מדוע הגמרא מתאמצת כביכול להעמיד את ההתקפות של ר' חסדא ורנב"י שיושבו בטוב טעם לכאורה. בדרך כלל מיישבים בדוחק, לא שואלים בדוחק. אלא שהיא הנותנת, יישוב כאן ולא קושיא.

ב. מסק' הגמ' בדברי חסדא שיאור דר"י לר"י. מבואר שם בסוגיא בפסחים שעל קרני חגבין לר"י ללא נתערבו הסדקים אין לוקים, (והגהת הצ"ק בתוס' לכ' צ"ב). וזו הכוונה שנימא שהעיקר שלא תיאפה חמץ ממש (דלוקין עליו בפסח) שהוא רק מסידוק דתנערבו ומעלה, אבל קרני חגבים שרי במנחות, כי אינו חמץ ואע"פ שגם מצה אינו.

ג. כל הסיפור של ר' עזרא (אגב בעל הבן איש חי לא גורס "רבי" כי אם כך הציגוהו מה שאל אם הוא בר אוריין, דלא כזמנינו ש"רבי" רק מראה שאינו גוי או אשה). מה הקשר לסוגיא. נכון שר' פרידא אמר כאן משהו, את האמירה של בר אבהן ואת הדרוש של אמרה כנסת ישראל, אבל האם זה מוצדק רק מפני שהביאו ב' בעיות של ר' פרידא להביא סיפור ארוך שפותח בפגישה של ר' פרידא עם חכם מסויים. אולי מפני שמימרותיו של ר' פרידא נדירות יחסית. או שיש קשר יותר מהותי.

ד. בדברי ר' פרידא אולי יש לפרש שהוה עכירא דעתיה דר' עזרא מפני ששמע שר"פ מיקל ראש בייחוסו. ועל זה דרש לו ר"פ שאף הקב"ה כביכול לא החזיק טובה לישראל למרות ייחוסם ואדרבא ייחוסם היה בעקיפין הסיבה לכך.