למדנו בדף היום
תַּנְיָא רַבִּי נָתָן אוֹמֵר בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה' בִּשְׁנֵי נִיסּוּכִין הַכָּתוּב מְדַבֵּר אֶחָד נִיסּוּךְ הַמַּיִם וְאֶחָד נִיסּוּךְ הַיַּיִן. אֵימָא תַּרְוַיְיהוּ דְּחַמְרָא? אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא אוֹ 'הַסֵּךְ הַסֵּךְ' אוֹ 'נֶסֶךְ נֶסֶךְ', מַאי 'הַסֵּךְ נֶסֶךְ' - שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ חַד דְּמַיָּא וְחַד דְּחַמְרָא
כלומר בניגוד לר' עקיבא שלמד שני ניסוכים מ וּנְסָכֶיהָ שנאמר בשישי של סוכות - למד ר' נתן מ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר שנאמר בקרבן התמיד. ופירש המלבי"ם (על הפסוק בפרשת פינחס) מזה שהכתוב פרט "הסך נסך שכר" - משמע שיש נסך נוסף שאינו של שכר.
שאלת הגמרא "אימא תרוויהו דחמרא" פירושה א"כ לפי המלבי"ם "אולי שכר הוא לגופו, שצריך להיות משקה משכר, ו'הסך נסך' אכן בא לרבות ניסוך שני אבל אולי שווה לראשון?"
תשובת הגמרא היא שלמדים זאת מהשינוי 'הַסֵּךְ נֶסֶךְ', ולא 'הַסֵּךְ הַסֵּךְ' אוֹ 'נֶסֶךְ נֶסֶךְ'.

כעין אמירה זו יש במקומות נוספים בש"ס, רעק"א כאן מונה את חלקם:
ב"ק ס"ה ע"א בפרק מרובה אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא ביָדוֹ הגניבה - שני לימודים, אחד לרבות שאם נמצאה בגגו חצירו וקרפיפו גם אז חייב הגנב כפל, והשני - שדוקא אם נמצאה בעדים, פרט למרשיע את עצמו. והגמ' אומרת שניתן ללמוד שני דינים ולא רק אחד, לֵימָא קְרָא אוֹ הִמָּצֵא הִמָּצֵא אוֹ תִּמָּצֵא תִמָּצֵא מִדְּשַׁנִּי קְרָא שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי
ב"ק פ"ה ע"ב בפרק החובל - אמירה דומה לגבי ורפוא ירפא,
מנחות י"ט ע"ב לגבי אם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי,
וכן פסחים מ"א ע"ב לגבי ובשל מבושל במים.
בכתובות ל"ט ע"ב זה כבר התוס' ד"ה אין שאומר זאת לגבי אם מאן ימאן אביה לתיתה לו.

תוס' - נמצא בחלק מהמקומות האלה - משמע שמבין את הדברים כפשוטם: הגמ' סבורה ששינוי הלשון בא לדרשה. (והתקשו מהלימוד במסכת סנהדרין לגבי שבע חקירות, ותירצו, ע' תוס' בפרק מרובה, ובמהר"ם). זאת למרות שהם יודעים שזו דרך הכתוב, כגון האמור בעבד עברי "העניק תעניק" "נתון תתן".

במלבי"ם נלע"ד שהוא סבור שהמקור לדרשה הוא כללי הלשון: מקור שבא לפני הפועל - פירושו שהפועל צריך לקרות בכל אופן, לאו דוקא בדרך הספציפית הכתובה. הוא אומר זאת בקצרה לגבי אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא ביָדוֹ הגניבה, וכמדומה שזו גם כוונתו כאן בפרשת פינחס.

אפשרות אחרת נלע"ד שכוונת הגמרא - לפחות אצלנו - היא לא כמו שמנוקד לעיל, להכפיל את המילה, אלא
אִם כֵּן לִכְתּוֹב קְרָא אוֹ 'הַסֵּךְ הֵסֶךְ' אוֹ 'נַסֶּךְ נֶסֶךְ'.
אבל לא בכל המקומות ניתן לומר כך.

הרקע של כל זה הוא כמובן הקושי לקבל את צורת הדרשה הזו: כדובר עברית מלידה אני לא רואה בפסוקים אלו שום ייתור אלא זו דרך הלשון. לכן אני מאריך בכל זה.
אשמח למי שיוכל להוסיף על הדברים.