לפי המשנה רואים שהיו שלושה שלבים בנוגע לתקנה זו: בשלב הראשון לא הייתה הגבלה לסוף זמן קבלת העדים. המאורע של השתהות העדים מלבוא (משנה ר"ה ד, ד) שיבש את סדרי העבודה במקדש וגרר את הצורך בהגבלת הזמן. בירושלמי (ר"ה ד:ד, נט ע"א, עמ' 678-677) מובאת מסורת על סיבת העיכוב של העדים: 'אמ' ר' שמואל בר נחמן מפני מעשה שאירע פעם אחת נפלה הברה בעיר ובאו סרקיים ונטלום.' לא ברור מהי הברה זאת. ר' שלמה עדני, בעל מלאכת שלמה (בפירושו למשנה זאת) גורס 'הבערה' ולפי נוסח זה פרצה דליקה בעיר. תבורי זיהה את הסרקיים עם ערבים (Saracanes) וכתב שהם חטפו את העדים.
מהבבלי (ר"ה ל ע"ב) עולה שמאורע הקלקול אירע בראש השנה והוצעו שם שלושה הסברים מה היה השיבוש בסדרי העבודה: א) בבבל תרגמו שלא אמרו שירה כל עיקר. ב) ר' זירא אמר: שאמרו שיר של חול עם תמיד של בין הערביים. ג) מדברי רבי זירא לבנו אהבה עולה הסבר נוסף: הוא הורה לבנו לשנות 'התקינו שלא יהו מקבלין עדות החדש אלא כדי שיהא שהות ביום להקריב תמידין ומוספין ונסכיהם ולומר שירה שלא בשיבוש'. מכאן אולי ראיה שלא רק השיר השתבש אלא כל עבודת הקורבנות של אותו יום, כלומר קורבן תמיד של בין הערביים הוקרב כמו ביום חול ללא מוסף של ראש חודש. הרמב"ם (הלכות קידוש החודש ג, ה) אימץ את ההסבר השלישי. הוא איננו מזכיר את עניין השירה כלל, אולי מפני שזה כלול בנסכים. מדברי הרמב"ם באותה הלכה, וכן מדבריו בפירוש המשנה עולה שהקלקול אירע בגלל שהעדים לא הגיעו כלל, והדבר עורר מבוכה. כן משתמע לכאורה גם מדברי רש"י ותוספות. אבל כבר תמה ר' משה חיים רימיני (מרבני איטליה במאה ה-18) על הסבר זה, שהרי לא תמיד באים עדים ובמקרה זה החודש מתעבר, ואם כן אי הגעת העדים הייתה מביאה לכך שעבודות המקדש של אותו יום היו מתחילות כעבודות יום חול ומסתיימות כעבודות יום חול ותו לא. לכן הוא מסביר שהבעייה התעוררה בגלל השתהות העדים, כלומר הגעתם של העדים בשעה מאוחרת. דבר זה גרם לדילמה: מצד אחד: יש לקדש את החודש כי העדים ראו את הירח; מצד שני – אם יקדשו את החודש בשעה כה מאוחרת הרי שלא יספיקו להוציא לפועל את עבודות המקדש של ראש השנה. לפי תבורי נהגו הלוויים כאילו אותו היום איננו ראש חודש, וכשבאו העדים וקדשו את החודש כבר היה מאוחר לתקן את הדבר.
בתוספתא (ר"ה ב, ט, עמ' 315) נשתמרה מסורת מעניינת של ר' שמעון בן הסגן לפיה אם אירע שהעדים הגיעו באיחור, למרות שקידוש החודש וקרבן ראש חודש נעשו למחרת, הרי שעל תקיעת שופר לא וויתרו והיו תוקעים אותה בו ביום:
שמעון בן הסגן או' אם באו עדים מן המנחה ולמעלה תוקעין היו אבל אין מוסיפין קרבין אלא עד שיקדשו החדש.
לאחר החורבן בא שלב נוסף: עתה ניתן היה לבטל את ההגבלה, שכן סר החשש לקלקול, ולכן רבן יוחנן בן זכאי האריך שוב את קבלת העדים עד סוף היום. נראה לי שהמשנה השונה 'שעל מהלך לילה ויום מחללין את השבת ויוצאין לעדות החודש' (ר"ה א, ט) היא מהתקופה שאחרי חורבן בית המקדש, כי כאשר הוטלה ההגבלה שלא יהיו מקבלים את העדים מן המנחה ולמעלה, אסור לעדים לחלל את השבת אם לא יגיעו עד המנחה.
לפי רבי יהושע בן קרחה הרי שתקנה זאת (יחד עם התקנות האחרות של רבן יוחנן בן זכאי) היא תקנה לשעתה:
אמ' ר' יהושע בן קרחא דברים אילו התקין רבן יוחנן בן זכיי משחרב בית המקדש לכשיבנה הבית במהרה (בימינו) יחזרו דברים אילו ליושנן.