בסיום מסכת ביצה, הגמרא עוסקת בשחיטת בהמות הרועות ולנות באפר/בעיר. מחלוקת רבי ורבנן שאין לה זכר במשנה. למעשה, הרמב"ם מתעלם מהמחלוקת ופוסק כפשטות לשון המשנה :
אֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת הַלָּנוֹת בָּעִיר מִדְבָּרִיּוֹת הַלָּנוֹת בָּאֲפָר. ואלו דבריו :
בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום, ובאות ולנות בתוך התחום--הרי אלו מוכנין, ולוקחין מהן ושוחטין אותן ביום טוב. אבל שרועות ולנות חוץ לתחום--אם באו ביום טוב, אין שוחטין אותן: מפני שהן מוקצה, ואין דעת אנשי העיר עליהם.
אמנם בפשטות נראה שפוסק כרבי שהרי הבהמות המדבריות לרבנן הכוללות את אלו שלנות רק בימות הגשמים בעיר ממילא אין כמעט סיכוי שביו"ט יימצאו בעיר ( כי הסיכוי שירדו גשמים שיבריחו אותן לעיר קלושים שהרי בסוכות עדיין לא הגיעה רביעה ראשונה או שכבר הגיע הפסח ויצאו... ), ויוצא שגם לשיטתם עיקר המדבריות הן אלו הלנות תמיד באפר, וכמעט אין מחלוקת במציאות בינם לרבי...
מה אם כן באה מחלוקת זו להוסיף ללומדיה ?
עוד צ"ע : כאמור, לשון המשנה סתמית :
אֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת הַלָּנוֹת בָּעִיר מִדְבָּרִיּוֹת הַלָּנוֹת בָּאֲפָר.
אין שום התייחסות לתקופות השנה ולגשם, בניגוד למחלוקת בברייתא המובאת בגמרא :
תָּנוּ רַבָּנַן אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת וְאֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת. מִדְבָּרִיּוֹת כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בַּפֶּסַח וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר וְנִכְנָסוֹת בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה וְאֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם. רַבִּי אוֹמֵר אֵלּוּ וְאֵלּוּ בַּיָּיתוֹת הֵן אֶלָּא אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר וְאֵין נִכְנָסוֹת לַיִּשּׁוּב לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים.
הרי המחלוקות ההלכיות נוגעות לשאלת ההכנה של הבהמות ליו"ט לשחיטה ולא להגדרת הבהמות כבייתות או מדבריות בהתאם ללינתן בעונות שנה שונות, מה אמור אפוא הלומד ללמוד ממחלוקת תנאים זו - לדעת להבדיל בין סוגי הבהמות לפי מקום לינתן לפי עונות השנה והגשם ?
ובעיקר, מה המסר החינוכי והתודעתי מידיעה זו ?
ונלענ"ד להסביר : לפי הברייתא בגמרא, אין התנאים חולקים בבייתות שלנות תמיד בעיר ובמדבריות הלנות תמיד באפר, אלא רק באלו שלעתים לנות בעיר ולעתים באפר בהתאם לגשמים.
ברוחב דעתם ועמקות שכלם, הסבירו חז"ל, שגם לבהמות יש 'דעת' מסוימת ונטיות שונות. יש בהמות שרוצות תמיד להיות תחת ידי אדם ומוגנות מאי נוחויות שבטבע, יש המעדיפות ומורגלות שלא להיות כלל תחת ידי אדם אלא רק תחת יד הקב"ה, ויש כאלו אשר במצבי אי נוחות כבירידת גשמים אכן יבואו לחסות בצל גגו של האדם, אך אין לטעות בהן, גם הן מעדיפות היו לרעות וגם ללון באפר תחת יד הקב"ה אלא שמפונקות הן, אבל לולא האילוץ היו נשארות באפר.
אין מעשיהן החיצוניים מעידים על נטייתן הפנימית... יש לחרוץ את דינן לא לפי החיצוניות של מעשיהן אלא לפי פנימיות הנטיה והרצון...
אמנם איננו פוסקים כך אלא לפי מעשיהן שהרי אין הבדל חיצוני בין בהמה שלנה תמיד בעיר לכזו הלנה בעיר רק בימי הגשמים, אבל לפחות חשוב שנדע שגם לבהמות שהורגלו בכך יש נטיה טבעית פנימית להימצא רק תחת יד הקב"ה.
בעצם, לא בבהמות עוסקים חז"ל אלא בבני אדם ונפשם הבהמית ובהרגליה...בחיצוניותה ובפנימיות הרצון.
ראוי שלקראת מסכת רה"ש בה נדונים בני האדם ביום הדין, נדע שגם הקב"ה דן כך את האדם ונפשו...