מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דִּכְתִיב בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת וְגוֹ' וּסְמִיךְ לֵיהּ וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר דֶּרֶךְ מִקָּח וְלֹא דֶּרֶךְ חִילּוּל.
לכאורה, דרשת סמוכין זו אינה כלל פשט הכתוב. פשט הכתוב הוא שבפרשיה הראשונה מדובר ביובל ובפרשיה הבאה מדובר במי שמוכר לחבירו ויש איסור הונאה במכירה בלי כל קשר לפרשיה הראשונה.
זה אינו מטריד אותי כי זו דרכם של חז"ל, אך אעפ"י שלא ברור לי מה המניע בסברה של ר' אלעזר לדרשה זו, בכל אופן לפי המשך הדיון בגמרא יוצא שיש כבר מקורות תנאיים שגישתו ההלכתית מתאימה אליהם ובהם לא מופיעה שום דרשה מהכתוב כך שלא ברור כיצד התנאים למדו מהכתוב את ההלכה, ואפשר שרבי אלעזר בא בדרשתו למצוא מקור להלכה התנאית. אולם אם כן נשאלת השאלה אם דרשתו באה רק כאסמכתא בעלמא לביסוס ההלכה התנאית הידועה מדוע אין הגמרא מתחילה דווקא בהבאת המקורות התנאיים ורק אח"כ הדרשה של רבי אלעזר ( וכן לצד השני, לשיטת רבי יוחנן ).
אשמח לקבל הסבר ראוי למהלך הדיון הזה בגמרא.
ואם אני טועה בהבנת העניין נא תקנו אותי.