ראו מאמרו הנפלא של הרב מרגליות בחלון ה'מאמרים' היום. התופעה עליה כתב הרב מרגליות אופיינית לשפה מדוברת כי בשפה המדוברת דרכם של בני אדם לקצר דבריהם ולא לחזור על אותיות ומלים או לחטוף אותיות כפולות זהות כשאחת בסוף מלה ואחת בתחילת המילה הבאה, כפי שיש להיזהר בעת קריאת שמע מלקרא 'ונתתי עשבשדך לבהמתך' בחטיפת הב' הכפולה וכדו', וכל זה פשוט ומוכיח שהמקרא משקף דיבור בפועל ושתחילת תורה שבכתב ב'תורה שבע"פ'. תופעה זו אופיינית במיוחד ללשון הירושלמי בו קיימות מילים מקוצרות רבות חטופות כאלו ושמות כאלו לאין ספור.
תופעה כזו קיימת ומשמשת גם בספרות המדרש ואם אינני טועה הזכרתי כאן בעבר את המדרש המובא ב'תרגום יונתן' על הפסוק ( מובא בעצם כתרגום לפסוק מוקדם אך שייך לכאן ) : וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד-מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם-בָּרוּךְ יִהְיֶה.
ותרגם ודרש המתרגם :ועכיב מימרא דה' מיניה צידא דכיא ואשכח חדא כלבא וקטליה ועבד אף הוא מיניה תבשילין ואיתיה לאבוי..., מדרש שלכאורה אין לו מקור והראיתי שכנראה הדרשן קרא את הפסוק כך : מִי-אֵפוֹא הוּא הַצָּד-צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּלבְּ טֶרֶם תָּבוֹא...