במסכת בבא מציעא דף קו עמ' א מובא שכשאדם החכיר שדהו לאדם אחר והייתה מכת מדינה יכול החוכר לומר לבעל השדה שינכה לו מדמי חכורו כיוון שמכת המדינה גרמה לו להפסד.
לעומת זה בהמשך הגמרא מובא שאם אדם מוכר שדהו ואחר כך רוצה לגאול את השדה הוא צריך לחכות שתי שנים שבהם הקרקע תהיה ראויה לזריעה.
ואם אחת מהשנים הייתה שנת שידפון כמו בזמן אליהו שהייתה בצורת בכל הארץ אין זה נחשב שהשנה אינה שנת תבואה מכיוון שיש מקום בעולם ששם יש תבואה.
מה ההבדל בין שני הדינים?
הרי לפי העיקרון שאם יש תבואה בעולם זה עדיין נקרא שנת תבואה אע"פ שבכל הארץ אין אז למה במחכיר שדהו ויש רק מכת מדינה בעל השדה לא יכול לומר שיש תבואה במקום אחר בעולם ומזלו של החוכר גרם שלא תצמח תבואה?