להודיעך כמה מצוות חביבות עליהן. כך נלמד לגבי לולבו של רבן גמליאל במסכת סוכה ( ולא החזיק בטובה לעצמו !)וגם היום בדף היומי וסיפורים רבים בגמרא על חיבת המצוות של חז"ל.
ברם יש לשאול, הרי כאשר אדם נהיה בעל רכוש גדול כלשהו, אין זה מותיר מקום לחבירו ב'עוגת' הרכוש הכללית, כמו שאם יש עוגה של עשר פרוסות לתשעה אנשים ויאכל האחד שתי פרוסות, ברור שלשאר תישארנה רק שמונה פרוסות, אחת בלבד לכל אחד בעוד שהראשון נטל בכפליים. גם רכוש דתי הוא רכוש לכל דבר ולמשל אם לאחד יש חזקה על מצוה מסוימת או תפקיד דתי מסויים הרי שככל שהוא מקיים יותר זוכים האחרים להפסיד זאת יותר...ומדוע יזכה האחד יותר מהאחרים - וכי יש לו זכויות יתר ?
מדוע זכו בית רבן גמליאל ששקליהם יממנו רכישת קרבנות ציבור יותר משאר העם ששקליהם מימנו לעתים פעילויות פחות נחשבות ? וכי מפני שהם בית הנשיא מגיע להם רכוש דתי זה יותר, הרי כל אחד מישראל היה שמח שיקנו בשקליו דווקא קרבנות ציבור, וכשנטלו דווקא מהם ממילא נדחו שקלים של אחרים שלא לקנות בהם קרבנות ציבור ?
הבה נניח שיש בציבור עשרה בעלי קריאה. האם ראוי להעדיף בעל קורא אחד על פני התשעה שתינתן לו חזקה להיות בעל הקריאה היחיד, הרי כל העשרה מעוניינים לקרא ?! האם התורה מעודדת רכושנות דתית או לא ? האם התורה 'קפיטליסטית' או 'סוציאליסטית' בעניינים אלו ? וניחא במצוות שאין להן דורש שכל הקודם וזוכה בהן הרי זה משובח, אך מה לגבי מצוות שיש להן דורשים מרובים ?
ראה ויקרא רבה ג, ה.
אני נאלץ אפוא לומר שמצד זה איני רואה מעלה ב'רכושנות הדתית' של בית רבן גמליאל , עם כל הכבוד לחביבות המצוות שלהם, שלהם ולא של שאר הציבור.
ויכול אני להעיד על עצמי שלמרות היותי בעל קריאה עשרות שנים, מעולם לא העמדתי עצמי לקרא לפני מישהו אחר שרצה ג"כ אלא מעודי ויתרתי לכל מי שרצה לקרא שיקרא הוא.