א. הגמרא שואלת מתיבלה לעיסת המצה בקצח או בשומשמין. דקשה לר' חסדא דאזלינן בתר מבטל, הא תבלין לא הוו מצה. (ובינתיים מרויחים עיסוק בהלכות הפסח בתוך ל' יום).

שאלוני לומדי השיעור הרי כל הנידון הוא כשזה מין במינו במציאות, כגון נבילה ושחוטה ששניהן בשר, ורק חידש ר' חייא דבכל זאת אם אין דינן יכול להשתוות חשיב מין בשאינו מינו ואז יודה ר' יהודה דבטל. ובזה פליגי ר' חסדא ור' חייא בתר מי אזלינן. אבל קמח ותבלין הוו מין בשאינו מינו ממש דמודה ביה ר' יהודה דבטיל בלא מצי למיהוי כוותיה. וצ"ע.

ב. אגב. הערה נוספת לסיכום הסוגיא. מקודם עולה דג' בבותיה של משנתינו ע"כ כר' יהודה. האם בתר תירוציה דר' זירא מצי להעמידן כרבנן נמי?

הרמב"ם פוסק את כל המשנה אע"ג דקי"ל כרבנן. לכ' נראה דלמסק' מתני' ככו"ע, וי"ל במפרשיו.

ג. בעיא דר' ירמיה סלקא בתיקו. יש נוהגין אם לומדים כגון זה במוצ"ש, להזכיר את הדרש שתיקו היינו תשבי יתרץ, כדי לזכות את הלומדים בקיום המנהג המובא ברמ"א להזכיר את אליהו במוצאי שבת.