ידועה מחלוקתו של רבי יהודה על חכמים, וראינוה שוב בדף, על ביטול מין במינו. לשיטת ר"י מין במינו אינו בטל לעולם, ובניגוד לדעת חכמים - שלפיהם נפסק להלכה.

מדוע סובר רבי יהודה שמין במינו אינו בטל לעולם?


השאלה מתחילה מההבנה, על סמך מה יש בכלל דין של ביטול ברוב.

לשיטת הר"ן, הבסיס לביטול ברוב הוא ה"עימות" המתחולל בתערובת בין איסור לבין היתר. אם ההיתר רב יותר מאשר האיסור, הרי שהוא גובר עליו, מחלישו ומבטלו.
במצב כזה, לשיטת רבי יהודה, כאשר האיסור וההיתר הם מאותו המין - למשל דם ודם - אין כאן "עימות", והואיל ואין עימות - אין גם נצחון. לעומת זאת, כאשר היין והדם מתערבים, יש עימות בין שתי המהויות השונות, ולפי השיעור - גובר האחד על משנהו.


הבנה אחרת של דיני התערובות היא שאין המדובר ב"עימות", כדברי הר"ן, אלא שאנו מסתכלים על מה שניתן לחוש בתערובת. אם איננו יכולים לזהות את האיסור בתערובת (במראה, בטעם), הרי שהוא בטל בתוכה. כלומר, אם איננו יכולים לזהות את המרכיבים השונים בתערובת, היא כולה תהיה מותרת או אסורה, בהתאם למרכיב הדומיננטי שבתוכה. במצב כזה, נסביר את שיטתו של רבי יהודה בדרך זו: תערובת של שני מרכיבים מאותו המין, לא מכריחה אותנו "לאחד" בין השנים. כאשר יש תערובת של דם ומים, אם אנו רואים את הדם - אנו מדברים על התערובת כעל משהו מאוחד. תערובת של יין ויין, לדוגמא, מותר ואסור, לא מחייבת אותנו לאחד את התערובת. התערובת תקרא יין גם בלי להכריח איחוד בין המרכיבים, ולכן - נוכל עדיין לומר שיש כאן גם איסור וגם היתר.