*פינת הלשון*

הגמרא אומרת ששמעון (וי"א נחמיה) העמסוני היה דורש כל "אתים" שבתורה לרבות, עד שהגיע לפסוק "את ה' אלוקיך תירא", ופירש.

אמרו לו תלמידיו: רבי, כל "אתים" שדרשת - מה תהא עליהן?

אמר להם: כשם שאני מקבל שכר על הדרישה, כך אני מקבל שכר על הפרישה.

עד שבא רבי עקיבא ודרש: "את ה' אלוקיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים.

***

למילה "את" בעברית שני מובנים.

הראשון מוכר יותר, והוא מילית היחס המציינת מושא ישיר (כלומר: משלים מוצרך לפועל).

הפירוש השני הוא "עִם", כמו בפסוק "את יעקב, איש וביתו באו".

בימינו אנו משתמשים במילה "את" רק במשמעות הראשונה, והמשמעות השנייה שרדה רק בהטיה עם הכינוי החבור - איתי, איתנו וכו'. ומעניין שדווקא במקרים אלה לא רגילים לומר "עימי", "עימנו".

***

השימוש ב"את" כמושא הפועל אינו חובה. נמצא פסוקים בהם יש "את" לפני מושא, אך גם פסוקים רבים ללא "את" לפני המושא, ואפילו בפסוק אחד, פעם עם "את" ופעם בלי: "וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם: גָּרֵשׁ (חסר: את) הָאָמָה הַזֹּאת *וְאֶת* בְּנָהּ".

דוד בן גוריון רצה לבטל את השימוש ב"את", וכך כתב:

*ברוב הגדול של המקרים היא מיותרת בהחלט, והראיה, מאות פסוקים מהתנ"ך, שמשמיטים "את", אם כי באותם הביטויים יש "את" בהזדמנויות אחרות... ובכל מקום שאין "את" חסרונה לא מורגש כלל, סימן שאין בה צורך, אלא במקרים מועטים שאפשר לטעות בנושא ובנשוא. ובכל מלה מיותרת - יש בזבוז מרץ, נייר, דיו, דפוס והוצאות... נסה לקרוא: "בראשית ברא אלהים השמים והארץ" - ותראה שלא חסר כאן כלום. חכמינו הרגישו בדבר ור' עקיבא היה משום כך דורש תלי תלים של הלכות על "את" כשם שהוא עשה זאת על "אך" ו"גם". סימן ש"את" אינו נחוץ לגופו*.

אולם רוב בלשני דורו התרעמו עליו, כפי שהתבטא הבלשן יצחק אבינרי: "כל העוקר 'את' מתוך המשפט בכוונה ומדעת — כאילו עוקר מפיו שן בריאה".

פעמים רבות לא ברור מספיק מי הנושא ומי המושא, ותוספת "את" תמנע דו משמעות.

למשל: "וַתִּתֶּן־לוֹ אֶת־בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה". אילו היה נכתב "ותיתן לו בלהה שפחתה לאישה" - היינו עלולים להבין: בלהה נתנה לו את שפחתה שלה (עליה לא שמענו עד כה...) לאישה.

הנבואה שניתנה לרבקה: "ורב יעבוד צעיר" חסרה "את", ולפיכך יכולה להתפרש "רב יעבוד (את) צעיר", או "(את) רב יעבוד צעיר". ואכן מדרשי חז"ל אומרים שהדבר תלוי במצבו הרוחני של עם ישראל, מי יעבוד את מי. וכן ניתן לומר שזו היתה מקור ה"מחלוקת" בין יצחק לרבקה, שכל אחד פירש אחרת את הנבואה.

מדרשו של נחמיה העמסוני כנראה סובר לפרש "את" במשמעות "עִם".

כך ניכר מהדרשות המופיעות בשמו:

בשור הנסקל: "ולא יאכל את בשרו" - את הטפל לבשרו (=העור, שגם הוא אסור בהנאה).

"את ה' אלוקיך תירא" - חשש נחמיה העמסוני לומר שיש דבר הטפל עם ה' ומחייב יראה ממנו, ולכן פירש מלדרוש.

הרב אורי שרקי שליט"א מבאר שנחמיה חשש מהגישה הנוצרית שהחלה להתפתח בימיו, שהאמינה באותו האיש כאיש-אל. לפיכך חשש לומר שיש אדם הדומה במצווה לה', ורבי עקיבא העז לגלות את הסוד הנפיץ, "לרבות תלמידי חכמים".

***

להצטרפות לקבוצת"לשון הקודש", חידושים ודיונים לשוניים בזיקה למקורות, היכנסו בקישור הבא:

https://chat.whatsapp.com/HozShFKg3wv36SR6XdQUBJ