א. אפיק עצים ועייל נסכים. היה מקום להבין שאפיק עצים וממילא לא עליהם נאמר שלא נמלחים ואתיא גם כרבי. ולפי זה מה שאמרו בסמוך אי רבנן קשיא קטורת לא מפני שהברייתא הזו רבנן, אלא כלומר גם לרבנן מוסכם הכלל שהצריך עצים חייב מליחה וכגון קטורת.

אמנם משמע טפי שהכוונה אפיק עצים מלקוראם קרבן, ורבנן היא, ולכן לא מנו עצים בין הנמלחים, ואתי שפיר בפשיטות הראיה דלרבנן קטורת חייבת, וכך אכן פירש"י.

ב. ס"ד למלוח דם רק משהו, שלא יחשיבו למבושל, ולמצוה בעלמא. צ"ב דלהלן מבואר דבעינן מליחה חשובה ואין יוצא בכל שהוא. ואפשר דס"ד דכיון שאי אפשר לבשלו, ע"כ בדם בהכי חייב רחמנא, בכל שהוא, ולכן נקטו הלשון למצוה בעלמא, לרמז שאינו כדין מליחה.

ג. הקפה דם בחמה הדר. שאלוני הלומדים שבמציאות דם שנקרש אפילו באויר הפתוח, לא הדר.

ד. דם חמור שקרש. יצויין ששאלת הגה"ש קדמו הש"מ באות ו.

ה. תקריב כל שהוא. פירש"י בין סדומית ובין איסתרוקנית. מלבד שזה מתבקש מן ההקשר. עוד זאת מבואר בסמוך דכל שהוא כמותי, באמת לא יצא.

ו. כתבן בטיט. 30 יום קודם הפסח. חרוסת.

ז. טעם כבינה. רש" נותנת טעם באדם. מסתמא כוונתו דס"ד בכל שהוא וכמו שמביא המסוה"ש מן הערוך. אלא שהוא פירש להבין שיש מלח. ומרש"י נראה שיחס הבינה באדם הוא בבחינת כל שהוא.. (לא ברצינות כמובן, רש"י מתכוון מעט בינה משנה את כל האדם, וזהו ההגדרה של נתינת טעם).

ח. בעמוד ב'. מלח שע"ג הכבש. רשי פי' שנפל מהאבר. מדוע לא פירש מהמלח הנמצא שם מוכן למליחה. האם בזה ברור שלא מועלים? אולי בגלל תנאי ב"ד שבסמוך. ורק מה שעל האבר מועלין מכח קרא דבסמוך דנחשב חלק מהקרבן. ומה שפי' רשי משום שאין ראוי, משמע לאחר שימוש אין חוזרין ומשתמשין בו. לכ' תיפו"ל דנעשה מצוותו. ויש לפלפל וקיצרתי.