"הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שירים למחר פגול. וכו' אמר רב אדא בר אהבה: לעולם קסבר אין הקטרה מפגלת הקטרה, ואין מפגלין בחצי מתיר, ושאני הכא דפשטא ליה מחשבה בכולה".

רש"י: "דפשטא לה מחשבה בכולה מנחה. ואע''ג דלא מפגל בחדא מינייהו השתא דחשיב בתרוייהו מפגלא":

אם כן מדובר כאן שהאיש חישב בשעת הקטרת הקומץ 2 דברים.
א: להקטיר את הלבונה למחר.
ב: לאכול שיריים למחר.

ובעצם אילו היה חושב רק מחשבה אחת מבין המחשבות הללו, לא היה מפגל.
מחשבה א' לא מפגלת כי אין הקטרה מפגלת הקטרה.
מחשבה ב' לא מפגלת כי אין מפגלין בחצי מתיר.
אז מדוע כשיש 2 מחשבות שלא מועילות פתאום זה כן עובד?
התשובה: פשטא מחשבה בכולה. מכיוון שחשב בשניהם, זה כן מפגל.

הפכתי והפכתי בדבר ולא הבנתי את דברי הגמרא האלו.
מה הקשר בין המחשבה הראשונה שלא מתחילה ולבין המחשבה השניה שלא מתחילה ומה זה עוזר שחשב את שניהם? אפס ועוד אפס שווה אפס.
זה כמו שנגיד למשל שיש לשון מסויימת שלא ניתן לקדש בה את האשה.
ויש עוד לשון שלא מועילה. אמנם אם יאמר את ב' הלשונות יחד, אז תתקדש? מדוע?