א"ר לוי: שטן ופנינה לשם שמים נתכוונו. שטן, כיון דחזיא להקדוש ברוך הוא דנטיה דעתיה בתר איוב, אמר: חס ושלום, מינשי ליה לרחמנותיה דאברהם; פנינה, דכתיב וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה. דרשה רב אחא בר יעקב בפפוניא, אתא שטן נשקיה לכרעיה.

ראה מה שכוונו אלו החכמים לישר אותנו בזה הדרוש עצמו. והוא, כי באר יכוונו לשמים אף על פי שישתמשו במדות הפחותות כהנה, שהם מפעולות היצר הרע, לא קנה בזה היצר התגברות או ממשלה כמנהגו בהשתמשו בהנה על יד השלוח, אדרבא יכנע לפני בוראו. והוא מה שכוונו באומרם אתא מלאך המות ונשקיה אכרעיה, וכדאמרי התם אמר ריש לקיש הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות, וכלהו יליף להו מקרא דאיוב. ויצא השטן (איוב ב') רק אליו אל תשלח ידך (שם א'). וכתיב רק רע כל היום (בראשית ו') ואולם שלח נא ידך (איוב שם). מכלל דביה קיימא. סוף דבר עם זה ישאר השטן כרוך בעקבי השכל. וזאת היתה כונת הדרוש ההא שהטעים הדבר יפה.

[מבאר שהעושה לשם שמים, גם אם הוא משתמש לשם כך במדות פחותות וביצר הרע, נכון וטוב הוא עושה.]

(עקידת יצחק, שער ע"ב)


ואעפ"כ נענשה באופן חמור כל כך, שמתו בניה. ככתוב "ורבת בנים אומללה (ש"א ב, ה). ואע"פ שפנינה הייתה צדקת גמורה, ובודאי היה קשה לה מאוד לצער את חנה, וכל מה שעשתה לא עשתה אלא להביאה לידי תפילה, והיה בכך מסירות נפש ממש מצד פנינה! ובכל זאת, מה נורא עונשה. וכל כך למה? כי הפוגע בחבירו, תהיה כוונתו אשר תהיה, הרי הוא כמכניס ידו לתוך אש. שכשם שבהכנסת יד לאש לא משנה הכוונה, האש שורפת, כך גם העונש על עבירה שבין אדם לחבירו הוא מציאות טבעית.

(שיחות מוסר, תשל"א פרשת בהעלותך מאמר עד' עמ' שכז')