לימוד לשם הלכה או לשם לימוד?
ס ע"א- גמרא גמור זמורתא תהא?! לימוד גמרא לשם הלכה או לשם הלימוד?

בכמה מקומות בש"ס (שבת קו ע"א, קיג ע"א, אצלנו, ביצה כד ע"א וע"ז לב ע"ב), רב יוסף פוסק הלכה כדעה מסוימת, אביי שואל שאלת בירור על הדעה שלא נפסקה, רב יוסף תמה על שאלת אביי, שהרי אין נפ"מ בהבנת דעה שגם ככה לא פוסקים כמותה, ואביי עונה לו שלימוד גמרא אינו זמרה ולכן הוא רוצה להבין מה הוא לומד אע"פ שאין בכך נפ"מ מעשית.

נראה לי שיש פה מח' יסודית מאוד בין רב יוסף לאביי. רב יוסף מסתכל על לימוד התורה כלימוד שתכליתו הוא מעשי, שנדע מה ההלכה דורשת מאיתנו לעשות במקרה X ובמקרה Y, ואם כן באמת אין טעם ללמוד ולהעמיק בדעות שלא נפסקו להלכה. אולם אביי נותן ערך ומשקל עצמאי ללימוד, גם כאשר ללימוד את שום נפ"מ מעשית.

בסוף הוריות (יד ע"א) רב יוסף מוזכר בסוף מכות כ"סיני" דהיינו בקיא, בניגוד לרבה שהיה "עוקר הרים", כלומר חריף. אפשר שהתרחקותו של רב יוסף מפלפולים ו"עקירת הרים" קשורה לתפיסתו הנ"ל, שאין טעם לפלפל ולנסות להבין דעות שאינן נפסקו להלכה.

כפי שהעיר י"א אפרתי (שמעתין 101, עמ' 47 ושם בהע' 6), ככל הנראה שיטתו של אביי היא הדעה הרווחת בקרב האמוראים המאוחרים, כפי שבכמה מקומות בש"ס, לאחר שאמורא מקשה כקושיית אביי "הלכה מכלל דפליגי" לא עונים לו "מאי נפקא מיניה" אלא עונים לו תשובות ענייניות.
אם כן, ניתן לראות פה סוג של מעבר מתפיסת לימוד גמרא כספר הלכה בלבד, לתפיסה של לימוד לשם הלימוד. תפיסה שעם השנים תתעצם ותתחזק, ואכמ"ל.