הגמ' בסוף העמוד מביאה דברי ר' יוחנן בשם ר' יוסי שכל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו.

ויש בזה ביאורים שונים על נקודות שונות, אבל לא מצאתי דבר אחד:
אם כן, מה הערך בכלל של התנאי? למה להקב"ה להשתמש בלשון תנאי אם היא חסרת משמעות שהרי סוף סוף לא יחזור בו? יכלה הגמרא פשוט לומר שכל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה לא חזר בו, והתנאי למה לי להזכיר?