א. בעי ר' זירא עולת במת יחיד שהכניס לפנים (לאחר ששחטה) והוציאה מהו.
יודגש שספק זה הוא אליבא דר' אלעזר ודלא כרמי בר חמא. דבר כזה יכול לשקול בקביעת ההלכה.

ב. הרש"י הראשון בעמוד שייך לעמוד הקודם לר' אלעזר, ולא קאי אר' זירא.

ג. יוצא חידה יפה. איך משכחת לה עבודת הקרבן באדם אחד ויתחייב לקדש ידיו ורגליו בין קבלה לזריקה. היינו שחט וקיבל בחוץ בזמן היתר במות ונכנס לפנים, כל זמן שבפנים לר' אלעזר הרי הוא כפנים לכל דבר, וחייב בקידוש.

ד. לכ' יש להעיר אם קלטוהו מחיצות לגמרי, אם כן לכאורה כשהוציאו ייפסל ביוצא.

ה. השלב הבא בסוגיא הגמ' תולה את הספק בפלוגתא דרבה ור' יוסף אי קדשי קדשים שנשחטו בדרום דלגבי מעילה כמאן דחנקינהו מה דינם (לגירסת רש"י) אם עלו האם ירדו, לרבה לזה כמאן דחנקינהו וירדו ולר"י לא ירדו. כמובן שצריך ביאור גדול מה הדמיון בין פלוגתא בדיני ירדו לבין קליטת עולת במת יחיד בבמה גדולה. מלבד מה שכבר תמהו עי' ש"מ דכאן לכו"ע נקלט ולא יצא והשאלה אם יצא, שם היה אסור להעלות, כאן אין בעיה להכניס. (לגירסת התוס' והרמב"ם זה א"ש).

ו. בשלב הבא הגמ' מדמה את הפלוגתא של רבה ור"י לספיקו של ר' ינאי (במ' מעילה בשם ר' אלעזר). על פניו הספק של ר' ינאי נראה זר מאד. עולת במת יחיד שנשחטה בחוץ והוכנסה, הרי עולה על המזבח לכתחילה ככל דיני במה גדולה, ומה שייך לדון אם ירדו. במס' מעילה מתבאר שמדובר שזה נפסל אחרי השחיטה. והשאלה היא אם מזבח מקדש דבר פסול שהתחיל כעולת במת יחיד. ולפי זה כבר יש קצת דמיון לרבה ור' יוסף. והעיקר חסר מן הספר ולא מובא ברש"י. פלא שלא מביאים זאת על הגליון.וצ"ב.

ז. גם כך הדמיון לרבה ור' יוסף עוד צ"ב גדול. הם לא מדברים על עולת חוץ. רק הגמ' מדמה דרום וצפון לחוץ ופנים, אע"פ שמקודם חילקנו, עי' ש"מ.

(כמדומה שסוגיא זו מבחינת בירור הגירסאות ופירוש רש"י עליה, היא מן הסוגיות הקשות שבמסכת).