בשולחן מתוארת במשנה כך :
אַרְבָּעָה כֹּהֲנִים נִכְנָסִין שְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי סְדָרִים וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בָזִיכִּין וְאַרְבָּעָה מַקְדִּימִין לִפְנֵיהֶם שְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי סְדָרִים וּשְׁנַיִם לִיטּוֹל שְׁנֵי בָזִיכִּין הַמַּכְנִיסִין עוֹמְדִים בַּצָּפוֹן וּפְנֵיהֶם לַדָּרוֹם וְהַמּוֹצִיאִין עוֹמְדִים בַּדָּרוֹם וּפְנֵיהֶם לַצָּפוֹן אֵלּוּ מוֹשְׁכִים וְאֵלּוּ מַנִּיחִין טִפְחוֹ שֶׁל זֶה בְּצַד טִפְחוֹ שֶׁל זֶה מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר לִפְנֵי ה' תָּמִיד.
זו כמובן שיטת רבי אבל שיטת רבי אלעזר ברבי שמעון שהשולחן עמד לרוחב ההיכל והחלפת הלחם בוצעה בין המזרח למערב. ( מנחות צח-צט ).
ניתן היה 'לדחוף' עם הלחם החדש את הישן וכך בודאי לא היה מצב בו לחם הפנים איננו נמצא על השולחן, אולם המשנה מדייקת 'מושכין' או 'נוטלין' דווקא ולא 'דוחפים' כי אין זו דרך ארץ לדחוף עם הלחם החדש את הישן אלא מושכים את הישן וככל שהוא נמשך החוצה מניחים ( בעדינות ) את החדש פנימה.
נימוסי שולחן כבר אמרנו ?...