החל מדף פא במסכת שבת, יש תאור מפורט על דרכי קינוח הצואה בתקופת חז"ל. לאדם בן ימינו זה נראה מופרח לחלטין איך עם חפצים כה קשיחים ניתן לקנח את פי הטבעת, ולא להיפצע ובכלל להתנקות. גם לפי הגודל שלהם זה נראה מוזר שעם כדורים כה קטנים מצליחים להתנקות. מה היו עושים אתם אח"כ? רוחצים לשימוש חוזר? ועוד?

התלמוד מיחס לפעולה זו משקל רב ומתיר הרבה איסורי תורה שלא נמצאים בצרכים אחרים של האדם.

האם יש מימצאים ארכאולוגיים של "אבנים" אלו מתקופת המשנה והתלמוד, השופכים אור על פעולה יומיומית זו?