הגמרא אומרת שאשה לא תצא עם חוטי צמר, כיון שאם תצטרך לטבול היא תתירם, ומתוך כך חוששים שמא תחזור אתם ביד.

לכאורה זה טעון ביאור, והלא אין האשה טובלת אלא פעם בחודש, ואם נוסיף על כך את ימי העיבור ויניקה (שבזמנם כל אשה הייתה מניקה כ"ד חודש ומסולקת דמים) הרי שזה יפול בדיוק בשבת, זה לא כל כך מצוי, ובשביל כזה חשש רחוק, שבדיוק יצא בשבת, ובדיוק היא תשכח מראש ותבוא עם חוטי צמר, ובדיוק תשכח ותחזירם ביד, אסרו על כל הנשים תמיד?

אך התשובה שבזמן חז"ל עוד שמרו על אכילת קדשים וחולין בטהרה, ועל כן בכל שבת האשה ניטמאת מהעונה, ואם נוסיף על כך שבכל יציאה לרה"ר תתכן פגישה עם עמי הארץ וטבילה מיד אח"כ, הרי שזה דבר מצוי בהחלט שהיא תצא לרחוב, תיגע בדבר טומאה, ואז מיד תלך לטבול "איתרמי ליה טבילה"