"מתקיף לה רבא בר רב חנן: ואי אמרת אויר מזבח כמזבח דמי, עולת העוף דפסלה במחשבה היכי משכחת לה, הא קלטה מזבח?".

כלומר, מכיוון שהעולה נשחטה למעלה במזבח ונפסלה, אם אמרינן אויר מזבח כמזבח, הרי שהמזבח קולט אותה מיניה וביה וממילא מותר לכתחילה להקטיר את זה על המזבח.
כשם שאימורים פסולים שעלו על הכבש, מותר לכתחילה (ואולי גם חייבים) להקטיר המזבחה כי הכבש כבר קלט את זה.
רק כאן רבא בר רב חנן עושה עוד צעד ענק קדימה,
לפי זה הוא טוען, יוצא שכאשר המפגל חשב להקטיר חוץ לזמנו, נניח שחשב להקטיר את עולת העוף למחרת בבקר שהיא כבר נפסלת בלינה, יוצא שהעוף הזה לא נפסל, שהרי גם אם באמת יעשה כמחשבתו ויחכה למחרת בבקר, עדין יוכל להקטירה מכיוון שקלטה כבר המזבח, ולכן הקרבן כלל לא נפסל ואינו פיגול.
כאילו שלא חשב מחשבה רעה כלל כי צריכה להיות מחשבתו מחשבה כזו שאם באמת הוא יבצע אותה, הקרבן יהיה פסול באופן שלא יהיה ניתן להעלותו למזבח.
כאן המחשבה שלו עדיין מאפשרת לו להעלות ולהקטיר את זה למזבח.

פלאי פלאים.

לכאורה כוונתו של רבה בר רב חנן היא שבמקרה כזה באמת העוף כשר לגמרי בגלל שקלטו מזבח וגם עלה לבעלים לשם חובה.

הנה עוד חידה יפה לפי זה,
כיצד יתכן שכהן יפגל במליקה או בשחיטה (לכאורה זה נכון גם אם שחט קרבן בהמה בראש המזבח ולאו דוקא בעוף) ויחשוב להקטיר על המזבח חוץ לזמנו, והקרבן בכל זאת יהיה כשר למהדרין.