א. לתשומת לב הלומדים שכל העמוד הזה העוסק בבגדי כהונה הוא שייך לפרשת השבוע, אשר יש בזה חביבות מיוחדת כידוע. וראה גיליון הש"ס שבערכין הגירסא נסמכו בגדי כהונה לקרבנות והיינו בפרשת צו כפירש"י אבל כאן הגירסא קרבנות לבגדי כהונה ולכ' הכוונה לפרשת תצוה.

ב. רש"י מפרש ובתוך הרימונים דקרא לאו בתוך החלל קאמר אלא ביניהם דפעמון אחד בין שני רימונים. רש"י אזיל בזה לשיטתו בחומש, וזה דלא כהרמב"ן עיי"ש.

ג. היות שזה בפרשה אולי מותר להביא כאן דבר אגדה. יש העומדים על הרימון מה עניינו כאן בין הפעמונים המכפרים על לשון הרע. עיי' נועם אלימלך וחפץ חיים על התורה ועוד. ומקום הניחו להוסיף דהנה ידוע שלשון הרע מן החמורות, הוקש לג' חמורות ועוד. ואין בזה הנאה פיזית כטענת הנחש ומה יתרון לבעל הלשון, ואעפ"כ המשיכה לחטא זה איומה. מה סוד הקסם של לשון הרע.

ידוע בכוחות הנפש שכל אדם מוכרח להרגיש שהוא בעל ערך. זה צורך קיומי ממדרגה ראשונה. דרך המלך להשיג זאת, היא אכן להיות יצרן ובעל תכונות איכותיות. מה יעשה העצל? בכל פעם שהוא רואה או שומע על מעלת זולתו וזה מזכיר לו את אפסותו, הרי הוא מבזה ומקטין את מעלת חבירו, ובזה הוא מחזיר לעצמו את שיווי המשקל האומלל שלו. בקיצור אדם מרגיש טוב או מלהתמלא בתוכן או מדריכת זולתו. וזה סוד המשיכה של לשון הרע.

ורמזו זאת חז"ל "איסתרא בלגינא קיש קיש קריא". לגין גדול כשהוא מלא ודחוס מטבעות אין קולו נשמע, כשיש בו רק איסתרא אחת קולו נשמע. והנמשל אדם מלא אין לו צורך להכריז על מעלותיו, דיו בתחושה העצמית שלו, בביטחון שלו בערכו. אדם ריק מוכרח תמיד לפרסם את המעט שבכל זאת יש בו. וזה מהסיבה הנ"ל.

נחזור למעיל התכלת שבשוליו פעמון ורימון. מדוע פעמון מצלצל? זה בנוי על הריקות שלו. כלי מתכת גדול וריק ובו ענבל קטון. אילו יהא מלא עינבלים דחוסים לא יצלצל. הרימון לעומתו הוא כלי מלא וסגור (רימון שלא נפתח וכו'). התורה לא יכולה רק לומר לאדם אל תדבר לשון הרע, אל תהיה פעמון, זה חזק מאיתנו. צריך להצביע על התחליף. ליד כל פעמון יש רימון. למד ממנו, היה מלא וגדוש בתוכן, מצוות ומעשים טובים, מידות טובות. היה רימון - או אז לא תצטרך להיות פעמון!