המשנה קובעת שהתפילה צריכה לבוא בכובד הראש והגמ' מבינה זאת כמצב של 'יראה' או מרות נפש (כך בפס' שהביאה)

אומנם כמובן שהדברים תמוהים לכאו', הרי מה שייך תחשות קשות לאדם הניגש לבקש צרכיו מהמלך, אדרבה יש לו לשמוח על שזוכה שלא איזה פקיד דן בבקשתו אלא שזכה לשטוח בקשתו לפני המלך בעצמו?

ואומנם מי שניגש לתפילה בתפילין נהג אחרת מהמבואר במשנה ונהג שמחה בעצמו.
ומה ההבדל?
אלא שגישה למלך כשלעצמה מסוכנת היא אם אינך ראוי לכך ועוד בא אליו בבקשות שונות אך מי שזכה לקיים מצוות המלך וניגש אליו בתפילין המזכירות אהבתו לעמ"י אכן גישתו הינה כגישת בן לפני אביו ולא רק כעבד לאדונו ויש בזה מקום לשמחה הגוברת על היראה אך מי שניגש בלא להראות קשר אהבה זה ממילא נותר עם היראה בעיקר ומסתבר שיש באותה יראה עבודה גדולה כמבואר בתוד"ה במקום גילה, שנדרשת לאדם יראה בחייו ואו שיקבלה מצרות רח"ל או שידע לחוש זאת בתפילתו וממילא נפטר מהצרות