בדף של היום מובאות שיטותיהן של ר' יהודה ושל ר' שמעון לעניין קורבנות שאם עלו יירדו. לשיטת ר' יהודה, ירדו 3 סוגי קורבנות: "שנשחט בלילה ונשפך דמה ויצא דמה חוץ לקלעים אם עלתה תרד" ואילו לשיטת ר' שמעון: "אלו שלא היו פסולן בקדש הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והאתנן והמחיר והכלאים והטרפה והיוצא דופן ובעלי מומין".

אחד הדברים שעלו לי בזמן הלימוד, שאם את הקטגוריות שנתן ר' יהודה, אפשר לקטלג כקטגוריות שבאחריות אישית של הכוהנים בביהמ"ק, וניתן היה לראות, למנוע ולוודא את הפסולים הללו. הרי שלענ"ד, הפסולין של ר' שמעון תיאורטיים יותר ולא באחריות הכהנים - אפשר להניח שלא ניתן היה לזהות בהמולת הקורבנות את הרובע והנרבע (למרות האמור בע"ז כ"ב), וכן את המוקצה, והנעבד, והאתנן והמחיר והיוצא דופן (כי איך ניתן לזהות בהמה שיולדה בניתוח קיסרי). יוצאי דופן בשיטת ר' שמעון הם הכלאים ובעלי מומין שאותם כן ניתן לזהות, ואכן מאמרתו של ר' חנינא סגן הכהנים, ניתן לראות שהכהנים אכן לקחו אחריות על דברים שהם זיהו והורידו מהמזבח בעלי מומין.

מכאן שלענ"ד, ההבדל המרכזי הוא בשתי רמות - זיהוי ואחריות. ר' יהודה מטיל אחריות אישית על הכהנים רק לדברים שנמצאים בתחום אחריותם והם יכולים למנוע, ומצד שני גם לזהות. ואילו ר' שמעון מטיל אחריות על הכהנים להוריד דברים שהם בתחום האחריות של ציבור המקריבים ושלרוב (מלבד כאמור בשני מקרים) לא ניתן לזהות אותם. ולכן האחד בתיאוריה השני במעשה.

האם בכיוון או שממש לא ?