"והא איכא שיריים דבעי מילינהו ואיכא הך פורתא דלא קמיץ עילויה? דפריק ליה דפריק ליה".

ב' הערות,

א: לאחר כל קושיות הגמרא בפלונטר שיש לנו כאן, הבנתי שהתהליך הוא כזה:

בהתחלה מביאים את הלוג שמן, קומצים ממנו קומץ ומקטירים אותו על הצד שהשמן נדבה ולא למצורע.
ליתר השמן, השיריים, מוסיפים את כמות הקומץ החסרה (אגב, קוראים לזה קומץ והרי אי אפשר לקמוץ שמן, האם פשוט שופכים שמן לכף היד וזה נקרא קומץ?) כדי שלא יחסר לנו מהלוג להזאת בהונות, ומזים על הספק מצורע על הצד שהוא טמא.

עכשיו שואלת הגמרא, מי התיר לנו את המעט שמן שהוספנו ללוג בכדי להזות, הרי זה נעשה לאחר הקמיצה שהתירה את היתר.

נשאלת השאלה, הרי את המעט שמן שהוספנו כלל לא היה צריך להקדיש ולנדב לצורך נדבת שמן, צריך את זה רק לצורך הזאת המצורע. ואם כן, מה הבעיה? השמן הזה הנוסף אין לו 2 קדושת בתנאי כמו השמן ההתחלתי, ששם המצב הוא שזה או שמן אשם או שמן נדבה, השמן שהוספנו יש לו רק קדושת שמן אשם.
ושמן אשם לאחר הזאה ניתר באכילה.

ב: הגמרא מציעה שנפדה את השמן הזה שהתווסף הבעייתי ורק היתה לה בעיה איפה נעשה את זה.
אבל לכאורה, לא ניתן לפדות קדושת הגוף. ניתן לפדות רק קדושת דמים. ואם כן, הרי השמן הזה הוא קדושת הגוף, כיצד פודים אותו?