הרב קדרון במאמרו מביא את שיטת ר' יוחנן וטוען שהיות ויש לחפש בכל נדר משמעות קיומית כלשהי לכן היה חייב יפתח לקיים את נדרו.
בתור דיון פלפולי זה יפה אולי אבל במציאות קיימות רק כמה אפשרויות :
א. יפתח היה מודע לכך והתכוון שעלול להיות שיצא אדם כלשהו לקראתו ושבכוונתו לשורפו כעולה, ואין זה משנה מי זה יהיה , אפילו מבני משפחתו. אם נכונה אפשרות זו, מדובר במשוגע רשע ומטומטם. ברור לכל בר דעת ולב שדברים כאלו אינם יכולים לחייב קיום.
ב. יפתח חשב על בקר וצאן בלבד, אבל היות והוציא מפיו דברים בלשון כללית, חשב לאחר שבתו יצאה לקראתו שבשל כך מחייב הדבר גם לגביה, הרי כאן טעות וטפשות. כך אמנם נראה שחז"ל מתייחסים אליו, כאל בור ועם הארץ שאמנם להילחם ידע אבל לא היה בעל ידע תורני משמעותי. חז"ל תמהו מדוע חכמי אותו הדור ובראשם פנחס לא טרחו למונעו מלבצע את 'נדרו' ו'להתירו', ונראה שמעמדו הכוחני ומערכת היחסים העכורה ביניהם מנעה זאת, וחז"ל בקרו זאת בחריפות.
אשמח לקרא דעת המלומדים אפשרויות הסבר נוספות/אחרות/טובות יותר, אבל ההסבר בדעת ר' יוחנן שכתב הרב הנכבד אינו נראה לי הגיוני.