דתניא בשעת סילוק מסעות קדשים נפסלין וזבים ומצורעים משתלחים חוץ למחיצה. מבאר רש"י בטוב טעם שרבי ירמיה דקדק כאן מדוע הקדשים נפסלים, את"ל מפני שבטלה קדושת עזרה (מחנה שכינה) ונפסלו ביוצא חוץ לעזרה, א"כ מדוע זבים ומצורעים משתלחים (הזבים ממחנה לוייה ומצורעים ממחנה ישראל), אלא ע"כ דקדושת מחנות לא בטלה, וכדאמרינן לקמן "אהל מועד אע"פ שנסע אהל מועד הוא", וע"כ נפסלים מפני חסרון המזבח. (ומזה המשיך לחלוק על אביי כי בברייתא הסמוכה מכשירה לפירושו וע"כ שם בקדשים קלים).
על פניו נראה שיש כאן איזה מין עירוב עניינים. לגבי הטמאים הנ"ל הנידון אם בטלו קדושת מחנה ישראל ומחנה לויה, וקמ"ל דלא בטלו, ומה זה ענין לאהל מועד שהוא מחנה שכינה, והפסוק שרש"י מביא עם הדרשה לא קשורה. וגם ר' ירמיה דן לכ' לפסול קק"ד ביוצא מהעזרה, ומה מביא מכאן.
שמא תאמר שר' ירמיה מדמה שאם הני מחנות לא בטלו, ממילא מסתברא דגם מחנה שכינה לא בטלה. (למרות שיש לחלק, המשכן לא קיים בזמן המסע ומחנות הלוייה וישראל כן). אם כן נמשיך לדון היכן הוא מחנה שכינה - עזרה, הלא אין אהל?
שמא תאמר שמחנה לויה מקבל כולו דין מחנה שכינה, זה אינו שהרי עצמות יוסף עם משה במחיצתו. אלא לכאורה הכוונה שהיה מקום ריק במרכז מחנה הלוייה, ומקום זה קדוש בקדושת מחנה שכינה ושם היה מקום לאכול קק"ד בלא פסול יוצא, אילולא חסרון המזבח שפוסלם.
וכל זה דחוק מאד, ובפרט שאם כן מדוע לא תפרש הברייתא שטמאי מת משתלחים חוץ למקום זה.
והנראה לכאורה שכוונת ר' ירמיה בהנחה שהברייתא מדברת על קדשים קלים, שאת ההנחה הזו הוא רוצה לשלול, והנידון האם נפסלים משום יוצא ממחנה לויה. ואע"פ שהפסוק דאהל מועד מיירי על מחנה שכינה, ולהדיא מייתינן לה להלן על קק"ד, מ"מ כוונת רש"י רק לחזק דברי ר' ירמיה, אבל ר' ירמיה איירי כעת על מחנה לוייה ומספיקה לו הראיה מהדין ששני הטמאים משתלחים, וע"כ שאם מדובר על קק"ל הריהן נפסלים משום המזבח ומדוע להלן הכשירוף, ומכאן שרק קק"ד נפסלים. ודוק היטב.
אמנם רש"י לא פירש כך, שלהדיא מפרש מיד בתחילת הדברים קדשים נפסלים, בשר קדשי קדשים. וא"כ ע"ע דוחק שר' ירמיה מדמה מחנות זה לזה, ומרכז המחנה הריק היה מחנה שכינה. ויל"ע.