הם לא ציפו שמישהו ידפוק להם על דלתם, הם אפילו לא טרחו לשים מודעה בכניסה לבניין, אמא שלהם נהרגה אתמול בנסיבות מחמירות, כל הפרשה הזאת יצאה מפרופורציה, היא יכלה להמשיך לחיות עוד שבעים שנה לפחות, אילולי...

הרופא הזהיר אותה כבר שתפסיק לעשן, שהסיגריות האלו יהרגו אותה בסוף והם באמת הרגו אותה, אפילו די בהתחלה. הכל הסתבך כשהם פשוט עברו שם, צרחו עליה ''שבעס שבעס'' בטון קולני, אחר כך היו דחיפות קצת ואז לקחו אותה לתחנת משטרה, לא ברור מה היה אחר כך אבל זה נגמר רע מאוד.

בבית המשפט היא הובלה כבולה בשלשלאות בידיים, ברגליים ובצוואר, ראו שהיא עברה התעללות, בגדיה סמרטוטים ופניה נפוחות מבכי ומחוסר ניקוטין כנראה, כל השבעים ואחד הביטו עליה במבט חמור סבר, הודיעו לה רישמית שמקורה בחברה איננו, שאלו אותה בדרך אגב אם יש לה משהו להוסיף? היא עמדה מבוישת, חצי עירומה, הצביעה על הבטן שלה למטה ולא הצליחה להוציא מילה, רק הצביעה על הבטן ובכתה בכי תמרורים לעיני כל העדה.

השופט הראשי הבין מיד, סימן עם הראש לשומר שעמד זקוף לידה וכעבור רגע היא התקפלה לחצי מסביב לאלת הבייסבול שקרעה לה את הצורה, אחרי שהתמוטטה היא המשיכה להרגיש איך הם מעליה עושים לה עם האלה חזק בבטן, עוד פעם ועוד פעם, מרגישה התנגשויות וכל פעם היא מתה מפחד מהאלה החובטת, חצי מעולפת היא חשה אותו מתנתק, צירי הלידה לא כאבו מרוב מכות בבטן, זוחל לו עובר כאוב בתוך תעלת הלידה כשמסביב חבטות וצרחות, הוא יצא משם עם פנסים כחולים, פירכס כמו זנב לטאה, ''אני רוצה לראות אותו'' התייפחה על הריצפה, כבולה ומכוסה בדם וזיעה ובנוזלים וגינאליים, ''תביאו לי אותו'' מיררה בשארית כוחותיה, שיעשו איתה מה שהם רוצים העיקר שיתנו לה לחבק את פרי בטנה, מרוב בכי היא לא יודעת אם היא שמעה אותו בוכה, רוצה להניק אותו ולומר לו שיהיה חזק בחיים ושלא יפחד מכל הדוסים האלה, אבל מרוב כאב ועילפון היא רק מיררה, חלשה היא מאיבוד דם לידה ודם מכות, נעמדה בשארית כוחותיה ומשכה לדוס את הכובע קטיפה.

''ביתי למה לך?'' שואל אותה האיש והיא שלא היה לה כוח להרביץ הוציאה את כל זעמה על הקטיפה המכוערת שלו, על השחור ועל הדוס, הבינה שזה נגמר, הרגישה לשנייה חופשיה, שמוטה בין שמים וארץ, פוגשת את בנה שנולד, את בנה שכבר מת, ראשה מתנגש בכל העוצמה על קרקע שעליה סימני מיתה, ראשו של תינוקה ליד ראשה, שניהם רצוצים, מטולטלים וחסרי ערך, בקיצור בשני מילים - ''יצאה להיהרג''.

עכשיו הוא יושב להם בסלון, הוא לא מספר מה קרה, חוסך מהם את כל התיאורים, רק מראה להם את הכובע שלו עם הקטיפה הקרועה, הם מבועטים, מה להם ולצרות שלו, עסוקים בלשרוד את היום שאחרי, לנסות להבין איך מסתדרים בלי אמא, והוא אומר להם שבין אם זה מילווה על פה ובין אם לאו, זה מילווה הכתובה בתורה, ולא מעניין אותו כל הצרות של העולם, זה כאילו שזה חתום על ידי ההוצאה לפועל והוא חייב את דמי הכובע עכשיו כי בלי כיסוי שני הוא לא יכול להתפלל.

הם ישבו שפופים בסלון, חיפשו כסף בבית, לא היה להם שקל, הסתכלו על השולחן לראות אם אמא שלהם השאירה להם משהו במקרה אבל כלום, על השולחן היה מונח מברשת שיער, הביט אחד הנערים במברשת השיער של אמו, חייך ונהנה, משהו אמא שלהם השאירה, שערות שלה על המברשת שיער.