היא הפכה להיות מסוכנת, עד היום היא תפקדה כרגיל הייתה הולכת ומטיילת עם כולם, מדברת איתם על סיפורים קטנים וגדולים, ונהנת להעביר את כל הזמן שלה בצוותא, אבל לאחרונה זה כבר לא אותו דבר, כבר אין לה כוח לעמוד גם לא מתחשק לה לעמוד יותר, בהתחלה חברותיה נתנו לה מכות קטנות עם הרגל או עם המותן שתעמוד ותפרקס ביד וברגל אבל עכשיו כלום לא עוזר, גם כשכבר מעמידים אותה בכוח, היא לא מחזיקה, נופלת, לא מצליחה לזנק יותר, שכובה שחוחה ובקושי מביעה הבעה, גם התיאבון שלה ירד, במקום לבוא ולאכול עם כולם היא לועסת בכל הכוח בקיעות וקורות עץ שמוצאת לידה ובלבד לא לקום וללכת לאכול עם כולם.

הזהירו אותה חברותיה שזה לא סימן טוב, עדיף להישאר בריאה, לעשות ספורט, ליהנות מהנאות החיים, אבל יש הבדל גדול בין הרצוי למצוי, בין מה שחברותיה מציעות לכוח הזינוק שעומד לה, המזל שלה לא כזה, היא יושבת שחוחה ועייפה אין לה כוח להרים את עצמה, התעייפה, עכשיו היא צריכה לנוח.

''תזהרי'' הזהירו אותה חברותיה שדאגו מאוד, ''זה מסוכן מאוד מה שאת עושה, ייקחו אותך למרפאה, יבדקו אותך מכף רגל ועד ראש, יעשו לך סיטי ואמ אר איי, ובדיקות בלי סוף, אם יחליטו בסוף שאת מסוכנת, הם ישימו אותך בכלא וישחטו אותך בגרון''.

הזדעזעה מלשמוע שהולכים לשחוט אותה בגרון,
''אסור להרוג אותי, אני זקנה''
''למה שיהיה אסור להרוג אותך?''
''ולמה שיהיה מותר להרוג אותי ככה?''
''כי את לא נבילה ולא טריפה, אז מה הבעיה?''
''את רק עייפה ועושה את עצמך, אם היית רוצה, היית יכולה להחליט בראש שהכל בסדר ולהמשיך כרגיל, חרדות ופחדים זה רק בראש שלך וזה לא באמת משהו שקיים'' אמרו לה חברותיה והמשיכו לרעות באחו.

אבל היא לא מצליחה לא לפחד כלל, לא מוצאת את הכוח להרים את עצמה ולצעוד אפילו עוד צעד אחד קדימה.

הביאו לה צו גירוש, שבעוד כמה ימים עליה להתפנות, לאסוף את המעט שיש לה ולעבור הלאה למחלקת המסוכנים, מחלקה מיוחדת כי החברה לא בנויה לאנשים כמוה, אחרי שתיבדק ביסודיות הפסיכיאטר המחוזי יחליט מה יעלה בגורלה. בהתחלה ניסתה במעט הכוחות להתנגד, להסביר שזה לא יפה להתנהג ככה לאנשים הכי חלשים בחברה, שזה אסור מהתורה, שזה גם לאו ועשה לשחוט חלשלושית כמוה, שמי שיפגע בה יעבור איסורים חמורים, יעבור גם בעשה וגם בלא תעשה, שהיא בעצם כמו טריפה ושיעזבו אותה בשקט אחרת יעברו על חמור מכך, על שני לאווים ועשה ואוי וואווי להם אבל האוזניים שלהם סתומות והמוח שלהם גם ושום דבר לא מועיל.

ברגע שנפלה לידיים שלהם הם כבר חרטו את גורלה, כל השאר היה רק עניין של פרוצדורה, של החלטה מנהלית כדי שזה יעשה מסודר, עם חותמות ופרוטוקול ושיוכלו להוציא אחר כך הודעה מסודרת.

בדק לה הרופא את השומנים בבטן וראה שזה לא חלב של טריפה ולא חלב של נבילה, התחננה בפניהם שהיא כן טריפה, שמסוכנת וטריפה זה אותו דבר, חלשה היא לדבר, כבר אין לה כוח להזדעק ולהתנגד, ובכל זאת מתחננת ''הניחו לי לגמור את חיי בכבוד'' הביט בה האיש בחלוק הלבן דרך משקפיים שצמצמו לו את הראייה וקבע בבירור שהיא מסוכנת ולא נבילה מחיים.
ביקשה בקשה אחרונה, למות כמה שיותר מהר, שיחתכו אותה במכה אחת מהירה, אמר לה המנתח שגם אם ישחט אותה במכה אחת גיסטרא, יהיה תמיד שנייה ואולי שניותיים לפני שתמות.

עבר שם הנביא וראה אותם אוכלים מבשרה, בשר של בהמה מסכנה שנשחטה בעצב

והתעצב

''אהה, השם אלוקים''

איך אפשר למהר ולשחוט את מי שכבר לא מצליח לעמוד על רגליו
איך אפשר לאכול ארוחה שהורה בה חכם בדיעבד
איך אפשר בכלל לאכול לפני שחושבים על מה יאכל הכוהן.

הביט וראה כמה הם פוחזים, חבורת חרמנים, מהרהרים ביום על תמונות מפורסמות ונהנים עם עצמם בלילה במיטה, כמה בדידות, כמה לשון הרע, ואחר כך הם עוד מתפללים תפילות תועבה.

אהה אהה