בדרך כלל נוטים לפרש את המונח "דין" כמתייחס ללימוד באמצעות קל וחומר (למשל: דיו לבא מן הדין להיות כנידון). ברוב המכריע של המקומות זהו אכן הפירוש המסתבר, אך לא כך בדף נו:

ת''ר יכול יהו נאכלין לאור שלישי ודין הוא זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים מה זבחים הנאכלין ליום אחד לילה אחריהן אף זבחים הנאכלין לשני ימים לילה אחריהן תלמוד לומר {ויקרא יט-ו} והנותר עד יום בעוד יום הוא נאכל ואינו נאכל לאור שלישי יכול ישרף מיד ודין הוא זבחים נאכלין ליום אחד וזבחים נאכלין לשני ימים מה זבחים הנאכלין ליום אחד תיכף לאכילה שריפה אף זבחים הנאכלין לשני ימים תיכף לאכילה שריפה ת''ל {ויקרא יט-ז} ביום השלישי באש ישרף ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה:

לכאורה אין כאן שום קל וחומר, וה"דין" מתייחס ללימוד באמצעות היקש הגיוני. אמור מעתה: "דין" הוא שם כולל ללימוד הגיוני.
השתא דאתינא להכי, אולי אפשר להסביר כך קטע נוסף שהתקשיתי בו: בדף נה סובר ר"א שיש צורך בפסוק מיוחד על מנת לשלול הו"א שלא ניתן יהיה לשחוט קדשים קלים בצפון -

רבי אליעזר אומר לא נאמר הכתוב אלא להכשיר צפון. שיכול והלא דין הוא ומה קדשים קלים שהוכשרו בכל הרוחות לא הוכשר מקומן אצל קדשי קדשים, קדשי קדשים שלא הוכשרו אלא בצפון אינו דין שלא הוכשר מקומן אצל קדשים קלים ת''ל אהל מועד.

ר"א לומד "דין" - מקומם של קדשים קלים אינו כשר לקדשי קדשים, ולכן דין הוא שמקומם של קדשי קדשים לא יהיה כשר לשחיטת קדשים קלים.

אם דין הוא ק"ו (כפי שעולה למשל מהגהת השטמ"ק לרש"י כאן, אות לט) אז זהו ק"ו קשה מאד - קדשי קדשים חמורים יותר מקדשים קלים ולכן מקומם מצומצם יותר. מה ההגיון להסיק מכאן שמקומם של קדשי קדשים (החמור) לא יהיה טוב לקדשים קלים (הקל)?!
אך אם נאמר שלא מדובר על ק"ו אלא על סתם הגיון, אפשר לחשוב על סברא שק"קל וק"קד הם שתי פרשיות נפרדות - כשם שמקומו של אחד פסול עבור השני, כך גם מקומו של השני יהיה פסול לראשון על מנת לחדד את ההבדל ביניהם.

אמנם יש אפשרות להבין את ההו"א של ר"א גם על סמך ק"ו, אך זה נראה לי מחודש מאד. אם נבין שר"א סבר (לפחות בהו"א) שדין צפון בקדשי קדשים נובע מכך שקדשים קלים 'מגרשים' את קדשי הקדשים מתחומם (כלומר: זה בעצם דין בקדשים קלים הדורשים מקום משלהם, ולא דין בקדשי קדשים) אז אפשר לומר ק"ו פשוט: אם הקל מגרש את החמור מתחומו, ק"ו שהחמור יגרש את הקל! לכן בא הפסוק לומר שלא כך (או לומר שהסברא לא נכונה מעיקרא או לומר שלמרות הסברא, בכל זאת ניתן לשחוט קדשים קלים בצפון.) הקושי בהסבר זה ברור - למה שנרצה מקום יחודי לקדשים קלים? הסברא הבסיסית לא ברורה, אך לפחות, אם מאמצים אותה, מהלך הגמרא ברור.

שאלה לבקיאים: האם מוכרים לכם מקומות נוספים בהם בא "דין" במשמעות של לימוד הגיוני שאינו קל וחומר?
שאלה לכלל הלומדים: איך הבנתם את ה"דין" בהו"א של ר"א?
שאלה למעיינים: האם ניתן לומר את הסברא שהעליתי (לפחות ברמת הו"א)? מה ההסבר לה? האם יש הוכחות התומכות או מתנגדות לסברא כזאת?