האם מחשבה היא טקסט מלולי או תוכן?
לכאורה, דבור כפוף לצורך לבטא אותו במלים, ומכאן מקום לבחון את המלים ואת כוונתן. אבל מחשבה לכאורה היא חופשית ממגבלות מלוליות, ואינה אלא תוכן.
כך לכאורה, וכך גם לכאורה דברי ר"ש במנחות ב:. שנעסוק בהם מיד.
ואולם, מדברי האמוראים במקומות רבים (מי שרוצה להעמיק – להלן אביא דוגמאות. רציתי להאריך בהן אבל ההודעה מוגבלת באורך, אסתפק במראה מקומות ותיאור קצר) משמע שלדעת האמוראים גם מחשבה היא טקסט מלולי. (ויש לכך שרש בדברי התנאים. בשבת קיז: אומר ר' יהושע שמעלה את הראשון ע"מ לשחטו ואינו שוחטו ומעלה את השני. מה המשמעות של "מעלה את הראשון ע"מ לשחטו ואינו שוחטו"? והלא מראש ידע שימלך? במה אפוא אפשר לקבוע שהעלהו ע"מ לשחטו? אולי הוציא מלה זאת במחשבתו אך דעתו היתה להמלך ולא לשחטו. אולי אפשר לפרש שהכוונה היא שמעלה את שניהם ע"מ שיהיה לו מבחר ויוכל אח"כ לבחור אחד מהם. אבל זה לא מסתדר עם הלשון, וגם – אם כך לא ברור למה ר"א חולק. האמוראים הולכים בעקבות ר"א ור"י בסוגיא אחרת: בשבת קלט: אומר רבה בר רב הונא תולה את המשמרת ע"מ לתלות בה רמונים ומערים ותולה בה שמרים. ורב אשי מצריך שאכן יתלה בה רמונים, ובכל אופן ברור שלא באמת זו מטרתו).
נעבור אפוא לסוגייתנו. ר' שמעון אומר כל המנחות שנקמצו שלא לשמן כשירות ועלו לבעלים לשם חובה שאין המנחות דומות לזבחים שהקומץ מחבת לשום מרחשת מעשיה מוכיחין עליה לשום מחבת חריבה לשום בלולה מעשיה מוכיחין עליה לשום חריבה אבל בזבחים אינו כן שחיטה אחת לכולן וזריקה אחת לכולן וקבלה אחת לכולן. כלומר: אין משמעות למחשבה כאשר המעשה עצמו ברור.
בפשטות, דעת ר"ש במנחות ב: היא שמעשיה של המנחה מוכיחים עליה וממילא לא חשוב על אלה מלים יחשוב, כי מחשבה אינה מלים. אבל האמוראים מבארים גם את דברי ר"ש כעוסקים במחשבת מלים. בסיום הסוגיא, במנחות ג., מסיקה הגמ' שלפי ר"ש גם השוחט חטאת לשם עולה ועשאה כמעשה חטאת תהיה כשרה כי מעשיה מוכיחים. אבל לכאורה יש לבעל הדין מקום לחלוק ולומר שאינו דומה. הקומץ מנחת מחבת לשם מנחת מרחשת דומה לשוחט כבש לשם פר. שברור שאין כאן שום פסול, וכי מפני שחשב עליו לשם פר עשאו פר? כך גם מחבת ומרחשת. אבל העושה חטאת כמעשה חטאת וסבר שהיא עולה – לשם עולה עשאה. (ולכאורה אלו הם דברי הגמ' בהמשך הסוגיא. לפחות לחלק מהדעות.)
כעת, כמובטח, נביא כמה דוגמאות נוספות לצורת החשיבה האמוראית שאיננה ניתנת להסבר אא"כ נבאר שמחשבה היא טקסט מלולי:
נראה שפשט המשנה בפסחים עא: (וכנראה גם בשאר המשניות שעסקו במחשבה וכונה) הוא שמחשבה לשם קרבן מסויים היינו שהוא חושב שהקרבן שהוא שוחט הוא אותו קרבן, ושיעשה בו מה שהוא חושב. מחשבה אינה דוקא מלים, אלא עצם העובדה שדעתו שיעשו בו כך. אבל הגמ' שם (עב.), בגלל שהיא סוברת שעקירה בטעות אינה עקירה, ואינה עקירה עד שיעקרנה ממש, מעמידה את המשנה בדחק, ולכן המסקנה היא שמחשבה היא הגית מלים. ואין כונתה המחשבה בעצם העובדה שכל הוא חושב שיעשה. ואולם, לפי הדעות המובאות להלן בפסחים עג. שעקירה נעשית ממילא, אפשר שלא היא.
מנחות טו:, לגבי לאכול כזית מחברו למחר, נחלקו האמוראים מה משמעות המלה חברו במחשבתו,
וכן ראה זבחים ל.-לא: ובעקר ל:, גם זה יוצא מנקודת הנחה שהחושב הוגה מלים.
ראה גם זבחים מו: לגבי ההבחנה בין לשם חולין לבין משום חולין. השוחט חטאת וחושב שהוא חולין פסולה, השוחט חטאת ויודע שהיא חטאת לשם חולין כשרה. מהו לשם חולין אם יודע שהיא חטאת?
מאידך, בזבחים פז: משמע שהמלים שבמחשבתו לא עושות את הפגול, כל עוד המעשה שהוא חושב עליו אינו מעשה פגול.
מנחות טז. אע"פ שלא הוציא מלים במחשבתו – מחשבה אינה מלים.
מנחות יז: חושב להניח מדמו למחר, ומה לדעתו הוא יעשה בו מחר? ו
מנחות יז. הקטיר קומץ להקטיר לבונה לאכול שירים למחר. מה המקרה? מי שחושב על כך שכשיקטיר את הלבונה יחליט לאכול מחר, הרי כבר החליט לאכול מחר,
בזבחים ט:י. ר"ל אומר שאין מחשבין מעבודה לעבודה. מה המקרה בשוחט חטאת כדי לזרוק את הדם לשם עולה. מה הוא חושב שזה יהיה?
נראה שמה שעומד מאחורי ר"ל הוא שאין משמעות למחשבה כזאת. אדם שחושב בשעה שהוא שוחט שיאכל ממנו למחר, הרי כונתו לאכול למחר. אבל אדם שחושב שיחשוב לאכול למחר, אין לזה שום משמעות. וראה גם פסחים ס. בענין זה. דאמר הריני שוחט את הפסח לשמו לזרוק דמו שלא לשמו. מה בדיוק הוא חשב?
מנחות מט. יודע שהיא חטאת ומחשב לשם שלמים. הרי שמחשבה היא מלים אע"פ שיודע שהתכן אחר.
למרות כל האמור כאן, ראה חולין מא.
ראה גטין לגבי לשמה.