תופעה מעניינת בסוגיא: הסוגיא צריכה להזכיר לנו שלפסוק יש גם פשט, ולא צריך לקרוא אותו בעין מדרשית בלבד.
התורה עוסקת באיש המביא ואומרת: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו: וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה’", כלומר: האיש הוא המביא, הסומך והשוחט. מן השחיטה ממשיך הכתוב ואומר: "וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב אֲשֶׁר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד". האיש שוחט, והכהנים מקריבים וזורקים. מהי ההקרבה האמורה כאן? האיש שוחט, והכהנים מקריבים את הדם וזורקים אותו, כלומר שהכהנים עושים את עבודות הדם. הכהן מצֻוֶּה לקחת את הדם מצואר הבהמה אל המזבח, ולזרוק אותו על המזבח. ההקרבה אפוא היא כל מה שבין השחיטה לבין הזריקה. האיש שוחט, והכהן לוקח את הדם מצואר הבהמה אל המזבח. ישנן אפוא שלש עבודות: השחיטה, שיכולה להעשות ע"י המקריב, ושתי עבודות נוספות: הבאת הדם אל המזבח וזריקתו. עבודות אלה נעשות ע"י הכהן, כאמור כאן. בפעל העבודה האמצעית מתחלקת לשנים: קבלת הדם מצואר הבהמה ולקיחתו אל המזבח. אבל מבחינת התורה זוהי עבודה אחת. והיא נעשית ע"י הכהן. הכהן הוא העושה את כל עבודות הדם. הוא זה שצריך לקבל את הדם במזרק, ולהוליכו עד המזבח ולזרקו. פעולת הקבלה וההבאה עד המזבח היא הנקראת הקרבה, הבאתו של הדם אל קיר המזבח. הקרבה היא קֵרוּב, הכהן עושה את ההקרבה, קבלת הדם והולכתו אל המזבח.
מכאן המדרש הידוע שדורש ש"והקריבו" זו קבלת הדם.
הגמ' כאן מחזירה אותנו לפשט, אחרי שהתרגלנו לראות את הפסוק בעין הדרש. והיא מבארת: לא נאמרה כאן קבלה, נאמרה הולכה, שהרי הקרבה היא הולכה. מה שדרשנו ואמרנו ש"והקריבו" זו קבלה, אין כונת המדרש שזאת משמעות הפסוק, אלא שגם הקבלה היא חלק מההולכה, שהרי לא הותרה לישראל אלא השחיטה. נמצא שלקיחת הדם מהבהמה היא חלק מ"והקריבו", כלומר מההולכה.