התלמוד במסכת עבודה זרה דף ע עמוד א. דן בדוגמאות מדוגמאות שונות שהמוטיב החוזר בהם הוא האם הגוי התפנה לנסך את היין או לא.

מה המקור לבולמוס הזה לנסך יין אצל גויים?

מה, כל יין שהגוי רואה הוא מייד נתקף ביצר בלתי נשלט לנסך אותו, שרק אם הוא מוטרד ממשהו אחר אז הוא לא מבצע את זממו?

משאירים אותו רגע בלי השגחה ליד יין, וכבר היין עבר ניסוך?