א. חרס של הדריינוס. הענין הוא שלשאת נודות עם יין באופן רגיל זה משא גדול וכבד, משא"כ באופן זה של תרכיז, המשא מועט וקל, ובכל מקום בואם נוטלים ממי המקום והופכים אותם ליין על ידי חרסים אלו, ופשוט.

ב. ולא הודו לו. להלן מוכח שאין הכוונה שכך העיד ששתה ר"ג ולא הסכימו עמו חבריו של ר"ג, אלא דבאותה שעה שהעיד שמעון לא הודו לו השומעים לעדותו.

ג. התם ליתיה לאיסוריה בעיניה וכו'. בעניותי לא הוברר לי היטב מדוע קנקנים נחשב טפי ליתיה לאיסוריה בעיניה מנודות וחרס. ומתוך דברי תוס' קצת משמע דאפשר לפרש דהנאת קנקנים היינו למוכרן לגוי, וא"כ באמת א"ש דחרס נהנה מגוף החרס הבלוע בו איסור וכן בעור הנודות שעושהו שטיח לחמור, משא"כ ההנאה מן הקנקנים היא מתמורתן. ויל"ע.

ד. (בעמ' ב') דלא כרבי אליעזר דאמר סתם מחשבת גוי לעכו"ם. לכאורה מוכח כן בהמשך מתני' דאסרו לר"מ גבינות של בית אונייקי בהנאה ומפרש להלן משום דשוחטין שם לעכו"ם, הרי דלמתני' רק במקום אחד עושין כן. אמנם עי' תוס' דאדרבא הביאו מזה קושיא ועי' מה שתירצו.

ה. רבי יהודה ב"ב היא. עי' רש"י דמהאי טעמא דמטמא ה"ה אוסר בהנאה. וקצ"ב דהעיקר חסר מן הספר.