אתחיל בברור תוקפו של 'חיוב פרישה סמוך לווסת'

בסוגיה זו מתחילים בכך שהגיוני שת"ח לקח סיכון לבעול סמוך לווסת על דעת שיפרוש לפני שתטמא אשתו
אם לא הצליח לפרוש בזמן מתחייב חטאת שהרי שגג ביציאה מאוחרת מדי

רק בהמשך מובאת הדרשה הברייתאית של ר' יאשיה מ'והזרתם' שחובה לפרוש סמוך לווסת כאשר רב(ה)א הוא שמפרש שהכוונה לזמן של עונה לפני הווסת.

מה היחס בין שני חלקי הסוגיה, בתחילה נראה שנתון לכל אדם הבחירה אם 'לקחת הסיכון' ולבעול לפני בוא עת הווסת ורק אם פספס מתחייב בקרבן על 'טעותו' בחישוב הזמן ואילו בסוף נראה שיש איסור עצמי בביאה בעונה הסמוכה כולה וזה כלל לא נתון לבחירת האדם?
היו שחילקו שיש שתי רמות של 'סמוך' אחת שזה עונה שלמה ואיסורה רק מדברי רבא ולא חייבה בזמן התנאים (ועל זה דובר בתחילת הסוגיה) ואילו דרשתו של ר' יאשיה נדרשה על 'סמוך' ממש שאז באמת אסור מהתורה ובסמיכות כזו אסור בכלל לנסות לבעול 'לפני הווסת'
אומנם בפשט הסוגיה אין רמז לחלוקה הנ"ל ונראה שהמדובר שלקח הסיכון ברמה של 'אספיק לפרוש לפני הווסת' בלא שיהיה שהות בינהם.

לכן לדעתי ההסבר נעוץ בהבנה חדשה של מושג ''ספיקא דאו' לחומרא"
כידוע קבעו חז"ל שספיקא דאו' לחומרא ואילו ספק דרבנן לקולא ונחל' הראשונים אם כלל זה תוקפו מהתורה או מדרבנן (וכמובן שתי הגישות הביאו ראיה לדבריהם וקושיות על הדעה השניה).

לדעתי ההסבר לדינים הנ"ל הוא כדלהלן:
בא אלינו אדם ואומר שרוצה לאכול חתיכת שומן אלא שהוא מסופק אם זה חלב או שמא שומן כשר לאכילה, האם נאמר לו שחלילה לא יאכל שמא ייכשל באיסור תורה או שנגיד לו 'שמע זה רק ספק איסור כך שאיננו יכולים לאסור עליך הדבר מצד שני כיוון שעל הצד שזה אכן חלב האיסור מאד חמור והוא אף מהתורה אנו מנחים אותך לא לאכול שהרי אם תאכל ויתברר שזה חלב לא תוכל כלל לטעון שהיית שוגג בדבר אלא ייחשב שאכלת חלב זה ב'לא שוגג'(כך יירשם לחובתך בשמים) לעומת זאת אם הספק הינו שמא יירשם שעשית איסור דרבנן זה סיכון פחות חמור ובזה לא ננחה אותך לא לעשות.
כלומר להצעתי יש בתורה גם 'דרגת ביניים' שאיננה איסור או חיוב על מעשה אלא 'רק המלצה לא מחייבת'.

מהנ"ל נסביר שבסוגייתנו למשל תוקפו של 'והזרתם' הינו לא לחייב פרישהאלא להזהיר במשמעות שהב"ד צריך לומר 'שמע אתה עלול להכשל באיסור חמור של נדה לכן אל תבועל סמוך לווסת' אומנם כיוון שאין כאן וודאי איסור זו רק 'המלצה ואזהרה' ולא איסור גמור ע"כ ייתכן שיהיה אדם (ת"ח!) שיאמר 'לקחתי האזהרה והסיכון בחשבון ובכ"ז אני מוכן לקחת הסיכון"
כאן בוא אף ייחשב שוגג בלבד ולא חמור מכך כמו באכילת החלב שהרי יש להבדיל בין מקרה שאולי וודאי הדבר אסור (ספק שמא זה אסור עכשיו) שהלוקח סיכון ואוכל אומר בעצם ש'על הצד שזה אכן איסור אני מוכן לשאת בתוצאות בחירתי' לבין מצבנו שיש רק ספק 'שמאי יהיה איסור' שזה סיכון חמור דיו כדי לחייב בקורבן אך עדיין לא ייחשב כמזיד (או קרוב לכך) כמו במקרה הקודם