תנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונשנית - לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה.
כלל זה מופיע בש"ס מספר פעמים, וכוונתו: כשיש בתורה חזרות - ייתכן שחלק מהדברים כבר ידועים לנו, ורק חלק מהם הם לחידוש. ייתכן שאפילו רק דבר אחד התחדש.
יש ביטוי דומה בספרי פרשת נשוא פיסקא ב' (במדבר ה' ו') זו מידה בתורה: כל פרשה שנאמרה במקום אחד, וחיסר בה דבר אחד, וחזר ושנאה במקום אחר - לא שנאה אלא על שחיסר בה דבר אחד.
נסקור כעת בקצרה את המקומות שכלל זה מופיע בש"ס:

מסכת מנחות דף י' ע"א לומד רבא הלכות מקרבנות מצורע עשיר שנאמרו בפרשת מצורע. התורה מצווה (ויקרא יד יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם: ומההדגשה הַיְמָנִית ... הַיְמָנִית ... הַיְמָנִית לומד רבא שהן לא רק ללמד על עצמן, על מקום נתינת השמן בטהרת המצורע, שכן את זה ניתן ללמוד מהסיפא עַל דַּם הָאָשָׁם שניתן באותם המקומות בדיוק (ראה שם פסוק יד), אלא גם ללמד על הלכות אחרות בתורה שיהיו דוקא בימין (קמיצת מנחה, רציעת עבד עברי, חליצת יבמה). ועל כך שואלת הגמרא איזה הלכות ילמד מהחזרה על מילים אלו בדיוק במצורע עני, ותשובתה תנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונשנית - לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. החזרה של התורה באה ללמד רק את זה שיש במצורע קרבן עולה ויורד, לעשיר ולעני, ולא באה ללמד הלכות נוספות.
נשים לב: כאן מדובר כמשמעו, פרשה שלימה שנאמרה פעמים ("נאמרה ונשנית"), וה"דבר שנתחדש בה" הוא דין זה של קרבן עולה ויורד.

בבכורות תחילת פרק שביעי (מ"ג ע"א) שואלת הגמרא מדוע פירטה התורה את מומי הכהנים (ויקרא כ"א ט"ז-כ) ואת מומי הקרבנות (ויקרא כ"ב כ"א-כ"ג), הרי המומין נלמדים זה מזה, היתה איפוא יכולה התורה לקצר בלשונה ולפרט באדם רק את אלו היחודיים לאדם, וכן בבהמה, ואת אלו השווים - עוור, פסח ושבור, גרב וילפת - די לכתוב רק פעם אחת? והתשובה תנא דבי רבי ישמעאל: כל פרשה שנאמרה ונשנית - לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. כיון ש היה צריך לחדש בכל פרשה את אלו היחודיים לה - כנתבו אגב כך בשתיהן גם אלו השווים .
גם כאן מה שנשנה הוא "פרשה". אמנם לא ממש פרשה שלמה אבל הכוונה - "הפסוק או הקטע בתורה הדן בנושא זה".

בתחילת פרק מרובה, בבא קמא ס"ג ע"ב, דנה הגמרא בהרחבה בפרשת שומר חנם (שמות כב ו-ח): {ו} כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם: {ז} אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ: {ח} עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ:
הגמרא מביאה שתי ברייתות שנחלקו בפירוש הפסוק אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב האם הכוונה לגנב עצמו שנתפס או לשומר הטוען טענת גנב. ובסיום הסוגיא שואלת הגמרא, סדף ס"ד סוף ע"ב, למאן דאמר שמדובר בטוען טענת גנב - איזה הלכות ילמד מכל הפרטים עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה ואת התשובה אתם כבר יודעים. ופה - שימו לב - החזרה היא לא על פרשה שלמה, או על פסוק או שניים שלמים, אלא על מילים בודדות.

המשך מייד.../