הוא ישב בחדרו ולמד תורה בשקידה, היה גר בפריפרייה בשכונת נחלאות, מרוחק מירושלים, הרבה עקשן היה בירושלים של הימים ההם, אנשים מביאים עולות ושלמים וקרבנות תודה בתוספת ארבעים לחמים, כוהנים בלבן עולים ויורדים בכבש, לוויים שרים תהילים בכינורות וחצוצרות ורב אחד בגלות, מחוץ לחומות הקדושות, יושב בחדרו בשכונה, כי לא היה לו כסף לקנות דירה בירושלים.

הרבה הרבה דרשו על מטר מרובע ברובע, הוא ידע שלא בא לעולם לשלם עבור בלטות ברצפה, העדיף לשבת וללמוד בשקידה. אותו יותר עיניין ידיעות הטומאה, אם הן שתיים שהן ארבע או שתיים שהן שש או שמונה, אבל בלילה לפני שהיה הולך לישון, היה מתמלא בחרטה וגעגוע, כי ממיטת חדרו הוא לא מריח את ריח הניחוח, בסתר ליבו הוא התגעגע, רצה להיכלל בין חומות העיר, שאבני ירושלים יקיפו גם אותו, תנחם אותו האבן ותכליל אותו בתוך החומה כי מציון תצא תורה.

בלילה הוא חלם שמוסיפים על החומות ועל העזרה, שיש מלך ונביא ואורים ותומים, החליטו בעירייה להתרחב, להגדיל את מקום המקדש ולהוסיף חומות על השכונות הסובבות סביב, לכלול את בנותיה, נחלאות ומקור ברוך בתוך שערי העתיקה, הוא ראה בחלומו איך הם מרחיבים את החומה, מפארים את שכונתו וכונסים אותה בתוך אבני החומה החדשה, הוא ראה אותם אחר כך, סוחבים את הלחמים לתהלוכה, לחמים גדולים, אפויים מקמח חמץ שתפח, הוא שאל אותם ''מה אתם עושים עם הלחם'', והם ענו לו תודה, ושרו וזימרו, בכינורות ובנבלים וצילצלים, שרו על כל פינה ופינה ואבן גדולה של ירושלים.

''וואוו איזה נס'' הוא אמר בבוקר כשהוא קם ונזכר בחלום שחלם. הוא נזכר שהיה בחלום לחמים, לחמים גדולים שסחבו אנשים בראש התהלוכה, הוא זכר שהוא שאל אותם, מה אתם עושים עם הלחם, אבל הוא לא זכר מה הם ענו לו, עכשיו הוא לא יודע איזה לחם זה היה, רקיק, מצות, חמץ, לא מצליח לזכור מה זה היה.
חשב הרב שאולי זה היה שאריות מנחה של קרבן היום, אבל זה לא הסתדר לו שיחמיצו שאריות מנחה, חשב שאולי זה היה לחם של חג השבועות, אבל גם זה אי אפשר, ''היכי נעביד'' הוא קם וצעק וכל חדרו התמלא מקול הצעקה, חשב וניסה,

-שיבנו את החומה מאתמול ותתקדש מאתמול, אי אפשר, כי 2 הלחם מתקדשים רק בשחיטת הקרבן
- שיבנו את החומה מאתמול ויקדשו בחג שבועות עצמו, אי אפשר, הרי צריך קידוש בשעת הבניין
- שיבנו ביום טוב, גיוואלט, בנין בית המקדש לא דוחה יום טוב
- שישמרו את לחם החג למחרת החג, אי אפשר, הלחם ייפסל בלינה
- שיבנו מאתמול וישאירו את האבן האחרונה למוצאי החג, אי אפשר, לא בונים את בית המקדש בלילה,
ישב הרב בחדרו ולא מצא תשובה, מוחו ננעל בגולגלתו והוא עצמו בתוך דלת אמותיו, חש איך חומות דירתו סוגרים עליו, מונעים ממנו להתרחב, אין לו מנוחה יושב ועומד בצפיפות בתוך חומת קירותיו, עד שלפתע התנגן לו ניגון חגיגי, שיר של תודה, מזמור לתודה, אז הוא קם וצהל, תודה, תודה, ורקד שעה שלמה תוך כדי שהוא אומר תודה שהוא מצא את התשובה, קרבן תודה, לחמים של קרבן תודה.
בערב ראו אותו יושב לפני מיטתו, דעתו התרחבה עליו, עכשיו יוכל לשכב לנוח ברווח, קרא קריאת שמע והתמלא חרטה וגעגוע, יושב בסתר עליון, בצל השם יתלונן, אומר להשם מחסי, יפול מצדך אלף ונגע לא יקרב באהלך.