פוסט של ורד נעם, שהתפרסם בקבוצת "יומי" בפייסבוק:

ציטוט מספרות חיצונית עלומה (?)

בדף ז ע"א משבח רב (כצ"ל על פי כתבי היד!) את רבי על דרשת פסוק מתוחכמת: קרי רב עליה דרבי: דולה מים מבורות עמוקים.

הלשון קרי פלוני עליה דפלוני, המצויה בתלמוד עשרות פעמים, מציינת כמעט תמיד פסוק, הנקשר בדרך מליצה או הומור לסגולותיו של הדובר (למשל: סוד ה' ליראיו) או לתוכן דבריו (למשל: חולין קה ע"א אמר ליה רב אחא בר יוסף לרב חסדא: בשר שבין השינים מהו? קרי עליה: הבשר עודנו בין שיניהם).

במקרים בודדים בלבד אין זה פסוק אלא כינוי שמוצמד לדובר, למשל: בכורות לו ע"א:

רב יימר אכשר עד מפי עד בבכור, קרי עליה מרימר: יימר שרי בוכרא, או: "לית דין בר נש", או: "טובינא דחכימי".

במקרה שלנו אופי הציטוט הוא כמו-מקראי ואינו דומה לכינוי ארמי של חכם. דא עקא שאין במקרא פסוק כזה!

יתכן שאין זו אלא פרפרזה על משלי כ, ה: מַ֣יִם עֲ֭מֻקִּים עֵצָ֣ה בְלֶב־אִ֑ישׁ וְאִ֖ישׁ תְּבוּנָ֣ה יִדְלֶֽנָּה. אכן, פסוק זה מצוטט במסגרת נוסחת "קרי עליה" במקום אחר וביחס לחכמים אחרים: פסחים נג ע"ב-נד ע"א: ...קרי עליה רב יוסף מים עמקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה. מים עמקים עצה בלב איש - זה עולא, ואיש תבונה ידלנה - זה רבה בר בר חנה.


אבל יתכן גם שזהו ציטוט ממקור קדום כלשהו מספרות הבית השני שאבד לנו והוכר לחכמים, והם ציטטוהו בלשון הצעה של מקרא (קרי עליה) כשם שהם עושים לא פעם ביחס לבן סירא.


יש לציין שהשוואה של דרשת מקרא לדליית מים עמוקים מבאר מוכרת כבר מחיבור מימי בית שני, הלוא הוא ה"פשר" המפורסם במגילת ברית דמשק, הדורש את הפסוק "באר חפרוה שרים":

הבאר היא התורה וחופריה הם שבי ישראל ... והמחוקק הוא דורש התורה אשר אמר ישעיה מוציא כלי למעשיהו. ⟦ ⟧ ונדיבי העם הם הבאים לכרות את הבאר במחוקקות אשר חקק המחוקק...