בתקופות קדומות נהגו - בעיקר עובדי ע"ז - אך גם כיום בכתות מסויימות, בעיקר בהודו, להתגודד בכלי משחית שונים, לשרוט עצמם ולפצוע עד זוב דם.
לכאורה קשה להבין מדוע אדם יזיק לעצמו ויכאיב לעצמו בשעת צערו או כחלק מפולחן ע"ז, וכי לא די לו בצערו על המת, וגם מה התועלת משריטה ופציעה וכאב נוספים ?
ברם נראה לענ"ד שהדבר דומה למה שכולנו עושים במקרים של תגובה אלרגית, או כשיש לנו פטרת ברגלים. במקרים כאלו נוצרת בגוף תגובה של כלי הדם בעור ודלקת הגורמים לתחושת עקצוץ מטרידה מאד עד בלתי נסבלת. כדי למסך תחושה זו אנו מגיבים בגרד עצבני, הגרד גורם כאב והכאב חזק יותר מהעקצוץ ולכן ממסך אותו, לפחות זמנית, אמנם הכאב עז יותר אך מטריד פחות. כשהעקצוץ עז, דרוש גרוד חזק עד שריטה ממש כדי למסך אותו.
יש להניח שמנגנון דומה פועל גם במצבים נפשיים של צער וכדו', וגם בהם ההכאבה העצמית, ע"י שריטה ופציעה, אמורה למסך על הכאב הנפשי או המצוקה הנפשית.