אחרי שגזרו לו את גזר דינו הוא חש בפנים איך הוא כולו נקרע לגזרים, הוא ידע שמרגע זה ואילך הוא לא שווה יותר כלום, מת מהלך, הוא יודע שאם יפגעו בו זה כבר לא יהיה נורא כי כבר אין בו שיעור חיים, כל מה שהוא חי ונושם זה רק אשליה, הם דנים אותו למיתה, וזהו נגמר הדין.
אבל הוא לא מוכן למות כל כך מהר, הוא ברח להם בדרך לבית הסקילה, החליק את ידיו השומניות מתוך האזיקים, חמק ברח ולא יכלו לתפוס אותו כי הוא היה חלקלק ושמנוני כאחד, מצא לו מחילה, התגלגל עימה עד לפתחי הארץ, הופיעה בזהות חדשה, ניסה להתניע מאפס, אבל כולם הכירו את שומניו, זיהו אותו עם המסכה, אמרו לו שפיל לא יכול להתחבא מאחורי עצים כל כך עדינים.
העידו עליו בבית הדין הגדול שפלוני הרג את הנפש ופלוני ופלוני עדיו, שכבר נגמר דינו והוא בעצם רק אשליה, קומת שיעור חתוכה, אין בו מהום, אבל הוא לא מוכן למות, בטח לא כל כך מהר, ולמרות שבית דין לא רוצים לסתור את דינו, הוא לא מוותר, משליך מעפר הארץ, ממלא את החלל באבק, טוען שלא מגיע לו למות, שכבר נהרג מישהו בשבע השנים האחרונות, אם לא בשבע השנים אז בטח בשבעים השנים האחרונות, מכנה את הסנהדרין חובלניים, עושה להם מצפון וטוען שהוא הזכאי. שהרג הוא את הטריפה, שהיה להרוג נקב במקום סייף, שסך הכל ראו אותו עושה כדרך המנאפים אבל אף אחד לא ראה אותו עושה כמכחול בשפופרת.
הקשיבו לו הדיינים בעודם משתעלים, כי הוא מילא את האולם בעפר הארץ, חיפשו את העדים שיבואו להעיד עליו,
''כיצד העדים'' הוא תמה, חיפשו וחזרו לקרוא להם, ''הדרן עלך כיצד העדים''.
-----------------------------------------------------------------------------------------------
פרק ב'
עכשיו שהוא ניצל, הוא התקבל כעולה חדש, קלטו אותו המחיצות, עפר הארץ הצילתו והוא חב לה את חובה, השתעבד אליה והתחיל לעבוד אותה בזיעת אפו, הוא לא היה רגיל בכלל לעבוד אבל פה, בארץ ישראל כולם עובדים, אז הוא הלך לטייח גגות, מעגל במעגלה, משלשל בחבית ויורד בסולם, וכך כל היום, הוא מעגל משלשל ויורד, מעגל משלשל ויורד.
חשב שהחיים בארץ זה כיף, בתי מלון וים כל היום, לא בא לו לטייח גגות, לעגל לשלשל ולרדת, בשלב מוקדם ביום זה נמאס עליו כל זה, הוא תקע קללה עסיסית שלא כאן המקום לאומרה, חזר על עצמו פעם שניה, הפעם בשגגה, ''אוי ואיי, מה עשיתי'' אמר לעצמו, ונזכר שגם בפעם הקודמת אמר ''אוי וואי מה עשיתי'' פעם לא מזמן , בחוץ לארץ.
עכשיו הוא צריך לגלות, לעיר מקלט, מסכן, עד שהוא עלה לארץ, הוא כבר חשב שהוא גמר עם הגלות הזאת, שזה שייך לעבר, לפרק הקודם בחייו, עכשיו הוא מתחיל לרוץ, כי הוא נפל עליו והרגו,
בשוגג, ברור, הוא לא חשב שמותר להרוג סרק סרק,
בבלי דעת, אף פעם אף אחד לא חשב שיש בו דעת,
אם בפתע, לא באונס, ולא בקרן זווית, וגם לא בפאב הרגו
בלא איבה, החבר שלו שהכי אהב בעולם
הדפו, דחפו בגופו, עיגל שילשל וירד
או השליך עליו, תוך כדי הוא מעגל משלשל ויורד
בלא צדיה, התכוון לצד זה והלך לו לאותו צד, עד שמשהו הולך לו לאותו צד בחיים...
ואשר לא צדה, התכוון לזרוק שתיים ובאמת זרק שתיים, לא למד לראות יותר רחוק משתי אמות קדימה
ואשר יבוא את רעהו ביער, רשות ששייכת לו ולידידו, זכרונו לברכה