יתיב רב כהנא קמיה דרב ויתיב וקאמר דברים ככתבן א''ל רב לא ניחא ליה למרייהו דאמרת להו הכי אלא אחד מעיר מזכה כל העיר ושנים ממשפחה מזכין כל המשפחה
חזייה דהוה קא חייף רישיה וסליק ויתיב קמיה דרב א''ל {איוב כח-יג} ולא תמצא בארץ החיים
א''ל מילט קא לייטת לי?!? א''ל קרא קאמינא לא תמצא תורה במי שמחיה עצמו עליה

א: מה ראה רב לומר לחברו/תלמידו אמירה שבפשטות יש בה קללה כ"כ חמורה?
ב: מה הקשר בין הסיפור לבין המחל' שהיתה בינהם מקודם?

כדי להבין הקשר בין הדיון לבין סיפור המעשה יש להבין עקרון בדרכי ההוכחות
ההוכחה הכי טובה במחל' בין שני אנשים היא להראות שהחולק בעצמו סבור כמותך בנושא הנדון, אחרי ראיה כזו אין לחולק אלא לקבל הדברים.
כיצד קיים כאן רב את העיקרון הנ"ל?
לשיטת ר"כ יש לקבל הפסוקים כפשוטם וגם אם יוצאים מהם דברים חמורים אין ראוי 'לייפות' המסר של הפסוקים ולפרשם כך שיצאו 'יותר רכים' אלא יש להבינם כפשוטם.
דעה כזו יכול בהחלט לומר אדם היושב בבית המדרש כ"ע איננו מרגיש בכך שהדברים עלולים לפגוע בו עצמו, אומנם ברגע שפסוק שפשוטו קללה נאמר על ר"כ מייד העדיף לקבל הסברו של רב שאין להבין הדברים כפשוטם אלא כאלגוריה שבאה לבטא עניין הרבה יותר 'קל' מהקללה המפורשת בפשט הפסוק.
כך שיכנע רב את ר"כ שדרכו לבאר פסוקי נבואות קשות בדרך שמרככת אותם למעשה מוסכמת גם עליו.
מקרים דומים בהם הראיה הובאה מהכנסת המתדיין למציאות הנדונה בקישור ובקישורים ששם